מגי מקניל: מדוע אנחנו צריכים דה-קרימנליזציה של זנות

הרשומה הבאה היא תרגום של ראיון שערך Reason.com עם מגי מקניל לפני קצת יותר משנה (יוני 2014). מקניל היא עובדת מין\זונה (בראיון היא מרחיבה על ההבדל במונחים), פעילה למען דה-קרימנליזציה של זנות ובלוגרית פעילה ב-The Honest Courtesan.

תחילה רציתי לתרגם רשומה אחרת של מקניל, רשומה בה היא מדברת על קריאתו של אמנסטי לבצע דה-קרימנליזציה של זנות. עם תרגום הרשומה ההיא הבנתי שמי שזו תהיה חשיפתו הראשונה למקניל חסר הרבה מאוד קונטקסט לגבי מי היא, מה היא עושה, ולמה היא כותבת כפי שהיא כותבת. את התרגום ההוא אעלה בעתיד הקרוב, והוא התבצע באישורה ותחת ברכתה של מקניל.

לא כל מה שמקניל אומרת בראיון זה מייצג את עמדתי, אך חלק גדול כן. ובדומה לתרגום הקודם שלי של מאמרו של גודוול נאזו, אני בעיקר חושב כי כדאי שהמידע והדעות הלא-נפוצות הללו יהיו זמינות גם בעברית.

הערה נוספת ואחרונה: הראיון הוא די ארוך ולמי שיש אנגלית טובה אני ממליץ פשוט לצפות בו. התרגום נועד כתמלול וכשומר מקום לטענותיה של מקניל (למי שירצה להסתמך עליה בהמשך, לדון בהם או לסתור אותם) בעברית.


מראיין: נתחיל עם ביקורת שהועברה עלייך ועל אקטיביסטיות נוספות בעד דה קרימנליזציה כמו מליסה גירה גרנט – שאתן לא באמת מייצגות עובדות מין. אתן משכילות, אתן אינטלקטואליות-ציבוריות, אתן בלוגריות, אתן כותבות, אתן סופרות – אתן לא באמת יכולות לדברר את עובדת המין הטיפוסית, אבל אתן מעמידות פנים שכן. איך את מגיבה לכך?

מקניל: זו האשמה שמתבססת על הקונפסט שיש דבר כזה בכלל "טייפ" של עובדת מין. שיש סוג ספציפי של אדם בשביל לעבוד במין. ואין דבר כזה. אנחנו מכלול שלם. כל סוג אדם שאתה יכול לחשוב עליו – יש אצלנו. ולומר שאני לא מייצגת, או שמליסה גירה לא מייצגת או שמישהו אחר לא מייצג – זה די מטופש. זו העמדת פנים שיש רק סוג אחד, אני לא מייצגת פחות או יותר מכל אחד אחר.

מראיין: אז אילו סוגים באמת יש? כלומר, כאשר אנחנו חושבים על עובדות מין בארה"ב למשל, נראה לי שאנחנו בעיקר חושבים על אישה שעובדת מתחת לגשר או בשדרות סנטה מוניקה בהוליווד ב-3 בבוקר. או חקלאית קמבודית. האם זה מי שהן?

מקניל: לא. כלומר, כן יש כאלו, בוודאי – אך אלו המיעוט. לו הייתי צריכה להעריך הייתי אומרת שעובדת המין הממוצעת היום בארה"ב – ואני מדגישה בארה"ב – היא כנראה מהמעד הבינוני עד נמוך, היא נערת ליווי. היא מפרסמת את עצמה באינטרנט. היא עצמאית. היא לא עובדת עבור מישהו אחר.  לדעתי זה הממוצע היום, זו הנורמה.

מראיין: אז – נתונים ומספרים. את כותבת הרבה בבלוג שלך בניסיון להפריך את הנתונים והמספרים שבד"כ מדברים עליהם כאשר דנים בנושא של עבודת מין. אז בואי נדבר על כמה מספרים. לדעתי זה התחום שבו מה שאת עושה הוא מאוד שימושי. באתר של מחלקת המדינה האמריקאית (המקבילה של משרד החוץ, א.ק) ברגע זה ממש מצויין שם שחור על גבי לבן – שיש 27 מיליון עבדים בעולם. מאיפה הנתון הזה מגיע?

מקניל: הנתון הזה מגיע מאדם בשם קווין ביילס. הוא מנהל ארגון שנקרא "לשחרר את העבדים" ובכנס כלשהו שאני כרגע לא זוכרת איזה מין כנס זה היה – משהו שקשור לאו"ם לפני כמה שנים נדמה לי – מישהו שאל אותו אם יש לו הערכה גסה לכמה עבדים יש היום. והוא אמר "טוב, אם אני הייתי צריך לנחש זה בטח יהיה משהו כמו הפעילות הקרימנלית השלישית בגודלה בעולם" ומאז כמובן שזה מצוטט כנתון חקוק באבן, כאילו שזה מבוסס על איזשהו חישוב מתמטי מדוייק. הנתון של 27 מיליון נוצר בעזרת אלגוריתם שביילס יצר – לפחות הוא קורא לזה אלגוריתם – הוא לוקח הערכות של מחלקת המדינה ועוד כמה דברים, מכניס אותם לנוסחא, מנפח את זה על ידי איזשהו "מכפיל" בשביל להתמודד עם הטייה למטה של חוסר דיווח ומכפיל בכמות הדיווחים בתקשורת. כמובן שהאלגוריתם הזה חשוף לבעיה הקלאסית בשימוש בדיווחים בתקשורת – אם יש עכשיו איזו פאניקה תקשורתית, מספר המקרים המדווחים בתקשורתית יעלה משמעותית וככל שיותר ויותר אנשים מדברים על זה עולה גם מספר הדיווחים התקשורת.

מראיין: ראיתי מספרים כמו 30 ו-35 מיליון עבדים נזרקים לאוויר. יש גם איזו מין הנחה מובלעת כזו שרוב העבדים הללו הם למעשה שפחות מין. אז קודם כל, מהו בכלל המספר האמיתי כאן?

מקניל: אין איך לדעת. כל עוד ממשלות מתעקשות על קרימנליזציה של התחום הזה, איך אתה יכול לקבל נתון? אף אחד לא ירצה לדבר איתך. במקומות שבהם הקרימנליזציה היא קשה במיוחד כמו למשל בארה"ב או שוודיה, קשה לגרום לעובדת מין אפילו לדבר עם רופאים וכד'. כי כל אחד בחלוק לבן או עם תג שם רשמי נתפס כעובד עם המשטרה או הממשלה. ולכן אתה פשוט לא יכול לקבל נתונים. לדעתי, וזו דעתי בלבד, הנתונים היחידים שיכולים להיחשב כיחסית מהימנים הם מניו זילנד ואולי גם מניו סאות' ווילס (מדינה באוסטרליה, שהיא פדרציה של מדינות בדומה לארה"ב. א.ק) כי יש שם מערכת שבה עבודת מין עברה דה-קרימנליזציה. במקומות האלה אין לעובדות מין סיבה להתחבא. אי אפשר לעצור אותן פשוט על זה שהן אומרות שהן עובדות מין, ולכן אני חושבת שאני יכולה לסמוך על הנתונים משם קצת יותר.

מראיין: אבל מה לגבי הנתון של 27 מיליון? כמה גבוה מהמציאות את חושבת שהוא?

מקניל: אני חושבת שהוא גבוה בכמה וכמה סדרי גודל. הסיבה שאני חושבת כך היא כי המשרד לסמים ופשיעה של האו"ם – המספרים שהם משתמשים עבור מה שהם מכנים כמקרים שיש להם ראיות כלשהם הוא בערך 1% מהנתון של 27 מיליון.

מראיין: אנחנו מדברים על אנשים שלכאורה נכפה עליהם לעבוד בזנות ובעבדות מסוגים אחרים, כן?

מקניל: כן

מראיין: אנחנו לא מדברים בכלל על זנות וולנטרית?

מקניל: טוב, זאת בדיוק הבעיה. הבעיה היא שאף אחד לא מגדיר סחר בבני אדם. סחר בבני אדם הוא מונח מאוד, מאוד רחב. מבחינה טכנית, צריך להיות שם סוג של כפייה. אבל זה לא מה שקורה בפועל. מה שקורה בפועל הוא שיש לך כל מיני ממשלות וסוכנויות ממשלתיות שמצהירות למשל שמעכשיו הן "הולכות לספור כל מי שמתחת ל". כלומר הולכים לספור כל מי שמתחת לגיל 18 ככאלה שנכפה עליהן, גם אם לא נכפה עליהן דבר". ככה למשל זה בארה"ב. ויש לך גם דוגמאות רבות לזה בפועל בארה"ב. קראתי מאמר מלפני שנה בערך מדנוור שבו ריאיינו איזה שוטר בנושא והוא אמר "טוב, גם אלו שלא חושבות שנכפה עליהן, ברור שכן נכפה עליהן ואנחנו צריכים לשכנע אותן שהן עברו כפייה. זו העבודה שלנו". ולכן יש לך את כל המקרים האלה שבהם אנשים מתעקשים שלא נכפה עליהם כלום אבל בתי המשפט פשוט מתעלמים מזה. מדינת ניו יורק נכון לעכשיו מתייחסת לכל מקרה זנות שמובא בפני בית המשפט כמקרה שצריך להגיע בפני "בית משפט לסחר בבני אדם". יש לך מחלקות שלמות במשטרה שעושות מבצעים ללכידת זונות כמו שהן עשו במשך מאה שנה רק שעכשיו הם קוראים לזה "מבצעים נגד סחר בבני אדם". אז איך אפשר להוציא מכל המיש-מש הזה איזשהו נתון, שלכל אחד הגדרה שונה?

מראיין: הנה עוד נתון שמצטטים לעיתים קרובות והוא שיש 300,000 ילדים בארה"ב שעברו סחר בבני אדם.

מקניל: זה עיוות של אסטס – ניל אסטס. סליחה, אני מתכוונת לריצ'ארד אסטס וניל ווינר. אסטס ווינר עשו מחקר ב-2001 שבו הם מנסים לאמוד את מספר הילדים, המתבגרים ונוער  – וזה כלל גם נשים בנות לפחות 21 כי חלק מהמקרים שהם סופרים זה עובדות במועדנו חשפנות וכד' – אז הנתון שלהם מתייחס גם לאנשים בגילאי קולג' – והנתון שהם מוסרים הוא של "כמות האנשים שנמצאים בסכנה של ניצול מיני", הם העריכו אותו כאיפושו בין 100 ל-300 אלף והאומדן הנקודתי שלהם היה 270 אלף.

מראיין: אז אותם "ילדים בסיכון" הוחשבו בתור כאלה שממש עברו סחר בבני אדם?

מקניל: בסיכון. אבל זה לא רק ילדים. כי הם ספרו גם מתבגרים ונוער. אבל שמצטטים את זה משמיטים את זה שזה ממש לא רק ילדים. ושאנשים מצטטים את זה הם גם משנים את זה מ"בסיכון" ל"עובדים בזנות". הם משנים "ילדים, מתבגרים ונוער" ל"ילדים". וגם את הקטגוריות, אפילו את הקטגוריות. ווינר בעצמו כאשר הוא התראיין עבור ה-Village Voice לפני כמה שנים אמר שסחר בבני אדם עצמו – מה שאנשים חושבים עליו כשהם חושבים על סחר בבני אדם – חטיפה ושימוש בכח – זה אחוז מאוד מאוד קטן מהנתון שלהם. הם החשיבו דברים כמו צפייה בפורנו למשל. הם החשיבו דברים כמו עבודה חוקית לחלוטין במועדון חשפנות. הם החשיבו יחסים הומוסקסואליים בהסכמה בתור "ניצול מיני". אז יש לך הגדרה נורא עמומה כזו וזה מצומצמם ומצומצמם בתעמולה לייצג משהו שאפילו האנשים שעשו את המחקר המקורי לא התיימרו בכלל לומר.

מראיין: הרבה ארגונים נגד סחר בבני אדם טוענים שהגיל הממוצע של כניסה לזנות הוא 13.

מקניל: ישנה חוקרת בשם מליסה פרלי שמבצעת המון מחקרים כאלה בשביל לספק נתונים לאנשים שהם נגד זנות. ובאתר שלה היא מצאה שהמקור למספר הזה של גיל ממוצע 13 הוא כל מיני מחקרים ישנים שכולם מתבססים על מחקר שנעשה בלוס אנג'לס בשנת 1982, ובמחקר הזה מצאו שהגיל הממוצע של כניסה לזנות של עובדות מין לא בגירות, לא כל עובדות המין, אלא רק אלו שאינן בגירות – הוא בערך 16 (הדגש שלי, א.ק). בחלק אחר של המחקר, החוקרים מציינים את הגיל 13 כגיל הממוצע של המגע המיני הראשון. נשיקה ראשונה, מישושים ראשונים, פעם ראשונה של כל דבר. נראה שפארלי מיזגה בין שני המספרים האלה כך שהיא מציגה את הנתון של גיל 13 לא כגיל של מגע מיני ראשון אלא כגיל שבו לראשונה מקבלים כסף עבור מגע מיני. גם אם זה המצב, פארלי עדיין רק טענה שזה הגיל שבו עובדות מין לא בגירות נכנסות לתחום. זה עיוות די נפוץ שעובר דרך שמועות מפה לאוזן. שינה לגמרי את המשמעות – מהגיל כניסה של לא בגירות לממוצע של כל העובדות מין.

מראיין: אוקיי, אז נניח שאנחנו מקבלים את זה שהנתונים האלה הם מוגזמים מאוד. האם את מכחישה כי יש נשים שנכפה עליהן לעבוד בזנות?

מקניל: לא.

מראיין: האם תכחישי שיש ילדים שכופים עליהם לעשות כן?

מקניל: לא.

מראיין: אז אם זה ככה, אז מה הנזק בהגזמה הזו? הטיעון הוא שגם אם הנתונים האלה מוגזמים הם לפחות מושכים תשומת לב לבעיה מאוד חמורה.

מקניל: הו, אין לי שום ספק שזה מושך תשומת לב. אבל הבעיה עם הנתונים האלה – הנתונים השקריים האלה היא שהנתונים המנופחים האלה מקושרים לפתרונות כביכול שהם ממש לא פתרונות. עוד קרימנליזציה. הרעיון של "להפסיק את הביקוש" שהוא העיקרון מאחורי הפללת לקוחות, והעמדת הפנים שעובדות מין הן כבר לא מטרות כאשר אין שום ספק שהן עדיין כן. הן פשוט מטרות מחוץ לבתי המשפט. בארה"ב, זה די אבסורדי אפילו לטעון שהמטרה היא אך ורק לקוחות כאשר כל החוקים נגד עבודת מין – חוקים נגד המכירה של סקס – עדיין קיימים. אז איך אפשר לטעון שאנחנו רק רודפים אחרי לקוחות ואז מה? לא נגיש כתבי אישום ונרדוף אחרי עובדות מין פשוט כי לא בא לנו? שמסתכלים על מה שכותבים בדיווחים בתקשורת, במיוחד דיווחים שקשורים ל"אובדן התמימות" של ה-FBI (פרוייקט של ה-FBI שהוקם ב-2003 במטרה "להפסיק זנות ילדים". א.ק) – הם תמיד משתמשים במנוח "הצלה". וכמובן שהמשמעות של "הצלה" היא מעצר. "ההצלה" הזו משמעותה לשים אותן בכלא. יש מקרים שבהם ההצלה הזו משמעותה לשים אותם באיזשהו מוסד כזה או אחר או משפחה אומנת, במקומות אחרים זה בית כלא רגיל לגמרי. והם קוראים לזה "הצלה" כי הנחת הבסיס שלהם הוא שאפילו להיות בכלא זה טוב יותר עבור הבנות האלה – וזה תמיד בנות – למרות שישנם גם גברים צעירים שעוסקים במין וכמובן גם גברים מבוגרים שעוסקים במין. אבל זה פשוט לא חלק מהנראטיב.

מראיין: אז זה יהיה נכון לומר שהארגונים והאנשים שמשתמשים בנתונים האלה הם ברובם לא בעד דה-קרימנליזציה?

מקניל: נכון.

מראיין: בואי נדבר על סומלי מאם. לאחרונה התגלה שהיא בעצם עסקה בהונאה. היא טענה שהיא נמכרה כשפחת מין בקמבודיה. היא הקימה ארגון מאוד פופולרי בקמבודיה שמלא סלבריטאים אמריקאים התגייסו עבורו. היו נשים שעבדו עבורה שהיא טענה שהם הן נמכרו כשפחות מין ונדמה לי שכל זה התברר כהונאה.

מקניל: כן, זה פחות או יותר הסיפור.

מראיין: אוקיי, אז בואי נניח שזו אמת ובאמת הכל היה סתם הונאה. איזה נזק סומלי מאם עשתה?

מקניל: טוב, קודם כל הבעיה העיקרית זה כמו שאנחנו תמיד אומרות – כאשר אתה קושר את הסיפורים האלו לאג'נדה, ואין ספק שבמקרה של סומאלי מאם הייתה אג'נדה מאוד ספציפית. האג'נדה במקרה שלה היה שהיא הייתה עושה "פשיטות משותפות" עם המשטרה. היא הייתה גורמת למשטרה לפשוט על בתי בושת, להיכנס ולעצור את כל הנשים שועבדות שם. הן היו משקרות לגבי הגיל שלהן, טוענות שהן צעירות יותר מהגיל האמיתי שלהן באופן כללי. אז מכניסים אותן למעין מעצר או ב"מרכזי השיקום" של סומאלי מאם או בבי כלא רגילים, שם הן היו זוכות ליחס הנורא והאלים שזונות זוכות לו בידי המשטרה בכל העולם.
אז שאתה שואל אותי "מה הנזק" – הנה הנזק. הנזק הוא שיש לך נרטיב שמשתמשים בו ישירות כדי להצדיק יחס פוגעני ומזיק. בהחלט הייתי אומרת שזו בעיה ונזק.

מראיין: אז, קראתי לא מזמן ראיון ב-VICE לגבי "גיבורת אנטי-סחר בבני אדם" מהודו, שכחתי את שמה, שמריצה מרכז שיקום עבור נשים שלכאורה נסחרו. שאלו אותה מה קורה בתוך המרכזי שיקום שלה והיא סירבה לענות על זה. מה בד"כ קורה במרכזים האלה?

מקניל: מצחיק שאתה שואל את זה, כי בדיוק עשיתי "רשומת אורח" בבלוג שלי, כמו שאני עושה פעם בחודש, והאחרון היה פוסט של זונה הודית צעירה שכיום חיה בלונדון. כשהיא הייתה מאוד מאוד צעירה, לפני שהיא התחילה לעסוק בזנות, היו לה חברות שהיו זונות, היא ביקרה אותן והיא נתפסה במהלך פשיטה ונכלאה באחד מ"מרכזי השיקום" הללו והיא פירטה מה קורה שם. קודם כל, יש המון התעללות פיזית בתהליך המעצר. משהו שנכון בכל העולם. ואז, ברגע שהן במרכז עצמו – המטרה שלהן, המטרה של הקיום שלהן היא להצדיק את הקיום של הארגון שמריץ את המרכז. להצדיק את זה שהארגון הזה ימשיך לקבל כספים. אחת הדרכים שארגונים כאלה עושים את זה היא על ידי הבאה לדין של "סוחרים בבני אדם" כביכול. ובשביל זה הם צריכים את הבחורות כעדות. אז הם שומרים את הבחורות שם כנגד רצונן במרכזי השיקום בזמן שאותם "סוחרים" משלמים את דמי הערבות שלהם והולכים הביתה. והבחורות – בהודו, כי זו הדוגמא שאנחנו מדברים עליה עכשיו – מערכת המשפט מאוד איטית. יכולות לעבור שנים רבות שבהן הן כלואות במרכזי השיקום האלה. באופן כללי מתייחסים אליהן בצורה מאוד רעה וכל פעם שמגיעות כמה נשים אמריקאיות עשירות בשביל לראות על מה מוציאים את הכסף שהן תורמות, מביאים את הבחורות הללו לתהלוכה כמו כלבים מאומנים בתחרות. לתת שואו לתורמות.
האישה הצעירה שכתבה את רשומת האורח עבורי אמרה לי שאותה ספציפית לא הביאו לתורמות לראות בגלל שהיא ידעה קצת אנגלית אז נעלו אותה בחדר שלה כי הארגון רצה להראות רק בחורות שלא יודעות לדבר אנגלית כדי שלא ישוחחו עם התורמות באיזושהי דרך סבירה וחלילה יספרו להן דברים שהמרכז לא רוצה שהן ישמעו.

מראיין: אז את, כמו אקטיביסטיות רבות אחרות, מתעקשת להשתמש במונח "עבודת-מין"(Sex work) במקום "זנות" (prostitution). למה?

מקניל: אני דווקא כנראה פחות נוקשה בנושא הזה מאחרות. אני פחות או יותר משתמשת באיזה מונח שאני חושבת שהאדם שאני מדברת איתו מרגיש איתו יותר בנוח, אבל "עבודת מין" הוא המונח המועדף בתנועה. הסיבה לכך היא כי יש רטוריקה מאוד נפוצה שמשתמשים בה נגדנו – שעבודת מין היא לא עבודה. שזו הונאה, ניצול. שזו דרך עצלנית ולא פרודוקטיבית לעשות כסף. שזה… כל אלמנט שלילי שאתה יכול לחשוב עליו ובשום פנים ואופן לא הכבוד (dignity) שבעבודה. באופן כללי אחת המנטרות הקבועות מצד הפרוביהושניסטים זה "זנות היא לא המקצוע העתיק ביותר, היא הדיכוי העתיק ביותר". אז שוב, כאשר טוענים שזו לא עבודה, זה בד"כ מגיע יחד עם טיעונים נגד חופש העיסוק ועבודה. אנחנו לא מפקפקים בכך שמקדונלד'ס, או תעשיית הטקסטיל או מפעלים שמייצרים אייפון – אנחנו לא מפקפקים בכך שיש להם זכות להתקיים. גם אנשים שנאבקים נגד מה שהם תופסים כניצול עוסקים ועובדים בתעשיות האלה לא טוענים שהפתרון הוא שזה לא יתקיים בכלל. אף אחד לא מדבר על לבטל לחלוטין מזון מהיר או אייפונים.

מראיין: אני חושב שהטיעון הנפוץ הוא שזה סוג מיוחד של ניצול – שזה ניצול מסוג אינטימי במיוחד שלא קיים בסוג אחר של עבודה. איך את מגיבה לטיעון הזה?

מקניל: יש הרבה עבודה מאוד אינטימית, נכון? מה עם למשל גידול ילדים של אחרים? אבל בארה"ב אין לנו בעיה לתת את הילדים שלנו לזרים גמורים שיגדלו אותם כמטפלות או במעונות יום. ומה עם טיפול פסיכולוגי? אתה מספר לאדם הזה דברים שיכול מאוד להיות שאתה לא מספר אפילו לחבר הכי טוב שלך. אפילו לא לבת הזוג שלך. מה לגבי אחיות בבתי חולים? יש לי חברים שהן אחיות והן צריכות לנקות חלקים אינטימיים מאוד של אנשים אחרים וכד'. הגניקולוגית שלי צריכה להיות די אינטימית עם האיבריים הפרטיים שלי כאשר היא בודקת אותי. אז העובדה שמשהו הוא אינטימי – אני לא חושבת שזה טיעון. כל עוד 2 הצדדים מסכימים זה לא טיעון. אני לא מצליחה לראות איפה הרמה היחסית של אינטימיות מתחילה לקבוע מה סביר ומה לא. ובכלל, מה זה אינטימיות? מי מגדיר את זה? אני חושבת שמי שמגדיר את זה הם הצדדים שמעורבים בזה ורק להם יש הזכות להגדיר מה בסדר ומה לא ומה אינטימי מדי ומה לא.

מראיין: ישנה הנחה נפוצה, מאוד מאוד נפוצה, בתרבות שלנו שעבודת מין היא עבודה שפוגעת בנשים. שזה שנשים מוכרות את הגוף שלהן עבור כסף מהווה סוג של נזק מבחינה פסיכולוגית, רוחנית, מוסרית ופיזית שנשים גם לא יכולות להתאושש ממנו. מה דעתך על זה?

מקניל: טוב, זה מאוד ויקטוריאני, לא? זה ממש לשכב ולחשוב על אנגליה. זה הרעיון הזה שנשים הן לא יצורים מיניים. שנשים הן באופן מהותי א-מיניות. שאנחנו יכולות להיות מיניות רק תחת תנאים מאוד ספציפיים. ממש כמו איזה חומר רדיואקטיבי. שאנחנו יכולות להיות מיניות רק אם זה עטוף בסרטים צבעוניים ויפים ויש על זה חותמת כשרות של הכנסיה ואנחנו קוראים לזה נישואין ואת מקבלת תעודה מיוחדת או שאת עושה את זה רק אם את אוהבת את האדם השני. זה אבסורדי לחלוטין. זה לא מה שפמיניזם היה אמור להיות. אבל הנה אנחנו שוב שם אחרי כל השנים האלה. אנחנו חוזרים לרעיונות הויקטוריאנים שנשים ניזוקות מסקס. נפגעות מסקס. כאשר אישה נאנסת למשל אז חייה לעולם לא יהיו אותו הדבר שוב. היא הרוסה לנצח. פעם אמרו שזה גורל גרוע ממוות. ואני חושבת שזו נקודת מבט אנטי-פמיניסטית במהותה מפני שהיא נותנת כח עצום, עצום לחלוטין לגברים. מה שזה אומר זה שלגבר יש כח קסום ועוצמתי להרוס את החיים של אישה פשוט על ידי כך שייגע בה באופן לא נכון.

מראיין: מה לגבי הטיעון של קתה פוליט שזנות היא תעשייה שבה מספקים את הרצונות של גברים, ולכן היא באופן מהותי פטריאכלית?

מקניל: טוב, הרצונות של אנשים מסופקים במסעדות. בכל עסק שהוא אם לא תספק את הרצונות של הלקוחות, הלקוחות פשוט יפסיקו להגיע ולא יישאר לך עסק. אני חושבת שפוליט מנסה לדחוף קובייה לתוך החור של הכדור (כמו במשחק התאמת צורות וחורים לילדים, א.ק). אני לא חושבת שעסקים יכולים להיות פטריאכליים במובן הפשטני. אני מניחה שיש אנשים שלא יסכימו איתי. אולי יש איזו פרשנות מרקסיסטית שטוענת אחרת, אבל מבחינתי העיקרון של חליפין וולנטריים הוא נייטרלי מבחינה מגדרית. אני ממש לא רואה מה הקייס כאן. אני מניחה שיש פה איזה טיעון אבל אף פעם לא מצאתי משהו משכנע

מראיין: זה רצון כמו שקיים בכל חליפין

מקניל: כן.

מראיין: אז, אם יש בעיה עם עבודת מין לא-וולנטרית, כלומר סחר בבני אדם או עבדות – מה צריך לעשות בנושא? את רוצה פשוט לא לעשות כלום? לתת לשוק לעשות את שלו?

מקניל: לא. ממש לא. הבעיה היא שכבר יש חוקים עבור הדברים האלה. יש לנו כבר הגדרה לסקס שנכפה על אישה בניגוד לרצונה. זה נקרא אונס. יש לנו כבר הגדרה ללקחת מישהו ולהחזיק אותו בניגוד לרצונו כאסיר במקום כלשהו. זה נקרא חטיפה. הדברים האלה הם נגד החוק כבר היום. יש לנו חוק נגד מעסיק שלוקח שכר של העובדים שלו לעצמו. זה נקרא גניבה. כל הדברים האלה הם כבר היום נגד החוק. למה צריך את כל הקונסטרוקציה המעורפלת הזו שאפילו לא מוגדרת היטב? למה צריך את זה בנוסף על כל הדברים שהם כבר היום פליליים? התשובה היא כמובן שמה שמעניין כאן זה לא חוסר הוולנטריות. לפרוביהושניסטים לא אכפת מחוסר-וולנטריות. אני חושבת שיש כמה שמשלים את עצמם מספיק כדי לחשוב שזה נפוץ, אבל אני חושבת שרובם יודעים את האמת. אני חושבת שהרוב יודעים די טוב שהמטרה שלהם היא עבודת מין בהסכמה והם עושים את זה על ידי כך שהם מגדירים את זה כלא-בהסכמה. ועושים את זה בכך שהם טוענים שלנשים אין סוכנות על הגוף שלהן. הבחירות שנשים עושות בנושא סקס הן אוטומטית חשודות. זה למעשה אומר שבתחום של סקס, אישה היא תמיד קטינה. שאתה מסתכל על משהו כמו המודל השוודי – משהו שנהיה מאוד פופולרי בארה"ב ועכשיו מנסים ליישם את זה גם בקנדה – זה הרעיון שרק הלקוח צריך לשאת באחריות פלילית. הרעיון הוא שהאישה לא כי ההסכמה שלה היא לא אמיתית. שהגבר הוא בהכרח עליון עליה מוסרית – הוא אחראי למעשיו ולאקט והיא לא. וזה לא רלוונטי אם היא הסכימה או לא. לא רלוונטי בכלל.

מראיין: אז מה בעצם הקטע עם סקס כאן? מדוע עבודת מין נתפסת כמשהו נפרד, ממש מחוץ לתחום של עבודות רגילות? מדוע יש כאלה סטיגמות לגבי עבודת מין?

מקניל: אני חושבת שזה פשוט בגלל שזה קשור לסקס. יש כאלה סטיגמות לגבי עבודת מין כמו שיש המון סטיגמות לגבי סקס באופן כללי

מראיין: מה זה אומר לגבי התרבות שלנו ואיך שהיא תופסת סקס?

מקניל: אני חושבת שזה משהו מאוד עתיק. בזנים עתיקים סקס היא משהו מאוד שונה. זה היה הדבר היחיד שיכול ליצור בן אדם. ואני חושבת שמה שקרה הוא שלא התקדמנו מאז, לא התבגרנו. לא הצלחנו לזהות את השינוי שקיים בכך שיש אמצעים למניעת הריון והפלות כך שהקשר סקס = לידה כבר לא כזה חזק. כנראה שבעבר זה היה נכון, יכול להיות שהם צדקו בימים ההם בכך שחשבו על סקס כמקרה מיוחד מפני שהוא יכול ליצור תינוק וזה חשוב. אבל היום זה כבר לא ככה. אישה שלא רוצה לא חייבת להיות בהריון. אבל אנחנו עדיין מעמידים פנים שזה משהו ממש מיוחד. אנחנו עדיין מעמידים פנים שיש איזשוהי אנרגיית וודו קסומה ומכושפת בסקס שהופכת אותו לשונה מכל שאר הפעילות האנושית. ואני פשוט לא רואה את זה ככה.

מראיין: אז למה עבודת מין צריכה לעבור דה-קרימנליזציה?

מקניל: לדעתי הדה-קרימנליזציה לא קשורה לטיעון לגבי סקס. אני חושבת שהטיעון הכי טוב לגבי דה-קרימנליזציה הוא הפחתת נזק במובן הפשוט שכל השיטות האחרות ל"ניהול" של עבודת מין פשוט גורמות ליותר נזק מתועלת. קרימנלזיציה למשל בהחלט גורמת להרבה יותר נזק מתועלת. גם המודל השוודי. גם כל מיני מודלי סוג של ליגליזציה כמו שיש בנוואדה למשל. הרעיון שאפשר לעסוק בעבודת מין רק אם אתה עושה את זה בשביל מישהו אחר, במקום ספציפי, רחוק מאנשים "מהוגנים" כדי שלא יצטרכו לראות את זה, רחוק רחוק במדבר, רק במחוזות קטנים ורק מי שיש לו קשרים ופרוטקציות יכול לקבל רישיון – גם זה ממש לא מודל טוב. אני לא אומרת שאם אישה בוחרת לעבוד בבית בושת זה רע. אם זו הבחירה שלה, אז זו הבחיה שלו. מה שאני אומרת זה שלא צריך לקחת ממנה את יכולת הבחירה. וזה מה שקורה במערכת כמו בנוואדה. לקחת לה את הבחירה והשארת לה רק את הברירה לעבוד בבית בושת. אני מוצאת את זה ממש ביזארי שאתה יכול לחצות גבול והחוקים בנושא משתנים באופן דרמטי. אז בנוואדה, עבודת מין היא חוקית רק בבית בושת. בקנדה, בתי בושת הם לא חוקיים. אפשר לעסוק בעבודת מין רק אם אתה לא עוסק בזה עבור מישהו אחר. זה נכון גם לגבי תעלת למאנש. בהולנד, בתי בושת הם חוקיים. בבריטניה, הם לא חוקיים. ומה שעשו בניו-זילנד ודרום וויילס החדשה (מדינה באוסטרליה) זה שהבינו שם שברגע שאתה מתחיל לחוקק חוקים ולתקן תקנות לגבי עבודת מין אתה מתחיל להיכנס לשאלות מאוד קשות ולא ברורות כמו – מהי זנות? אם גבר נותן לי מתנה יקרה ואני שוכבת איתו – האם זה זנות? ואם הוא משלם לי תעריף חודשי קבוע ואני שוכבת איתו – האם זה זנות? ובניו זילנד ודרום וויילס החדשה הבינו זה שכאשר יש חוקים ותקנות שתקפים למשהו מעורפל, זה אומר שיש פה מרחב שיפוטי כלשהו. והמרחב השיפוטי הזה הוא של המשטרה, והמשטרה תמיד שופטת לחומרה, בצד של קרימנליזציה. הם תמיד ישפטו כי המצב מחייב מעצר. אם המצב מעורפל, הם פשוט יעצרו אות כולם. ובשביל לעצור את זה צריך להוציא את המשטרה מהמשוואה הזו לחלוטין.

מראיין: נראה שבסופו של יום, זו לא שאלה חוקית אלא שאלה תרבותית.

מקניל: לגמרי.

מראיין: זה נשמע כאילו את אומרת שכתרבות אנחנו צריכים לחשוב באופן שונה על סקס לפני שיהיה לנו פתרון לנושא הזה.

מקניל: אנחנו צריכים להתבגר. זה באמת די פשוט. פשוט להתבגר. הרעיון הוא שאם אתה… אם מוצאים חדר במלון שעובדת מין השתמשו בו זה אומר שעכשיו החדר הזה "טמא" בגלל אותה אנרגיית וודו מכושפת – זה פשוט מטופש. זה ילדותי. זה לא מתאים למאה ה-21. זה לא מתאים לאומה המתקדמת ביותר טכנולוגית בעולם – אבל זה מה שאנחנו עושים. אז כן, בסופו של דבר אני חושבת שאנחנו פשוט צריכים להתבגר.

פורסם ב-26/11/2015,ב-Uncategorized. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מעניין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: