סיבתיות היא לא מתאם

"מתאם (קורלציה) הוא לא סיבתיות" הוא משפט שבוודאי שמעתם רבות.
לאחרונה, עלתה טענה דומה אך שונה – כי סיבתיות מחייבת קורלציה. כך למשל, קרן ברל כצנלסון פרסמה גרף שמציג מתאם חלקי (או אף אפסי) בין עליית שכר המינימום לאבטלה בישראל ב-15 השנים האחרונות. הטענה הייתה – אם אין כאן אפילו קורלציה, אז לא יכולה להיות כאן סיבתיות. באחת התגובות לגרף קרן ברל כצלנסון כתבו:
"נסביר לאט. ישנה טענה שהעלאת שכר המינימום מעלה את אחוזי האבטלה. על מנת להוכיח טענה כזו, צריך להראות התאמה בנתונים ולאחר מכן להוכיח סיבתיות. אם אין התאמה, וודאי שאין סיבתיות. והמציאות היא שאין התאמה."

יוסי לוי, מהבלוג המומלץ נסיכת המדעים, בדיון טוויטר קצר טען דבר דומה:
"אם יש השפעה/סיבתיות – אז זה יתבטא גם במתאם בין המשתנים (לינארי או אחר). בפרט, אם יש טענה ש-X גורם לעליה ב-Y, אבל המתאם בין X ל-Y הוא שלילי, זה מטיל בספק רב את הטענה הראשונית (כיוון שאם X גורם לעליה ב-Y, המתאם בין X ל-Y להיות חיובי)." והוסיף:
"אני מסכים איתך שיכולים להיות הרבה דברים, אבל לא יכול להיות שעליה במשתנה X תגרום לעליה במשתנה Y והמתאם בין X ל-Y יהיה שלילי."

ובכלל, אנשים רבים וחכמים מאוד זרקו במהלך הדיונים השונים על השאלה הזו ובעקבות הגרף של קרן ברל כצנלסון שלל מונחים חשובים ומאוד מעניינים לדיון, כמו סיבתיות גרנג'ר.

"הכלכלנים" (מוזיקת רקע מפחידה) טענו לעומתם שכל זה לא נכון. המתאם יכול להיות שלילי, והקשר הסיבתי – חיובי. כי מה שחשוב הוא המתאם הנקי (כלומר, לאחר שהתחשבנו גם במתאם החלקי של המשתנים עם משתנים אחרים) בין המשתנים. כמו כן יכולים להיות קשרים מסובכים בין משתנים כמו סימולטניות (X הוא פונקציה של Y, אבל Y הוא גם פונקציה של X). האנשים החכמים עדיין לא השתכנעו. את "קורלציה היא לא סיבתיות" הם יודעים, אבל העדר קורלציה גורר מבחינתם העדר סיבתיות.

רצה הגורל ולא מזמן הצגתי לסטודנטים את הבעיה באמידת פרמטרים כאשר ישנו קשר סימולטני, וכיצד משתני עזר (IV) יכולים לפתור זאת ולאפשר לנו בכל זאת לאמוד את הפרמטרים שמעניינים אותנו. את ההדגמה הזו עשיתי בעזרת סימולציה, ולכן אני (וגם אתם) יכולים להיות בטוחים ש:

א. הסיפור הוא נכון, כי אני יצרתי(הגרלתי) את הנתונים והגדרתי את הקשרים השונים ביניהם, וכי התחשבתי בכל המשתנים שצריך להתחשב בהם. כלומר, אתם לא צריכים להאמין שהמודל הוא "קירוב מספיק טוב" של המציאות, או שהוא נשען על ממצאים מאלפי מחקרים. המודל במקרה הזה – הוא המציאות. הוא העולם כולו – עולם שאני יצרתי.

ב. שאני לא מחרטט אתכם, כי אתם יכולים לקחת את הקוד שלי (מופיע בסוף הרשומה) ולבדוק אותו בעצמכם.

הסיפור, כפי שהצגתי לסטודנטים, מתקשר לשאלה המחקרית (בהיסטוריה כלכלית בעיקר) לגבי תרומת יהודים לכלכלה (ויש על כך עוד מחקרים רבים, למי שמעוניין). העולם שאני בונה הוא כזה: יהודים תורמים לכלכלה המקומית – אך הקשר הוא סימולטני – כלכלות חזקות מושכות יהודים שרוצים להרוויח כסף (אני מתנצל על הנימה האנטישמית). כלומר, התוצר הוא פונקציה של כמות היהודים, וכמות היהודים היא גם פונקציה של התוצר. במובן קצת יותר פורמלי, מתקיים בד בבד כי:

 GDP = f(Jewish) 

יחד עם:

Jewish= f(GDP)

בנוסף לקשר בין חוזק הכלכלה ויהודים, כלכלה יכולה להיות חזקה בזכות רמת משאבי הטבע (Resources) שיש בה. באופן מפורט יותר, הקשר שאני מגדיר הוא כי במדינה i מתקיים:

(1) GDP_{i} =\alpha_{0}+\alpha_{1}Jewish_{i}+\alpha_{2}Resources_{i}+e_{i}

(2) Jewish_{i} =\beta_{0}+\beta_{1}GDP_{i}+\beta_{2}Persecution_{i}+r_{i}

שימו לב שבעצם יש כאן 2 משוואות ב-2 נעלמים, ולאחר קצת אלגברה פשוטה אפשר לבודד כל אחד מהם. זה תרגיל נחמד, ואפשר לראות את הפתרון שלו בסוף הרשומה, בקוד.

חזרה לסיפור – Resources, Persecution הוגרלו מתוך התפלגות נורמלית סטנדרטית, ו-e ו-r הם שגיאה אקראית ("רעש") אשר הוגרלו גם הם מתוך התפלגות נורמלית סטנדרטית. ערכי הפרמטרים הם:

\alpha_{0} = 5000 \,\, \alpha_{1} = 500 \,\, \alpha_{2} = 200

\beta_{0} = 10 \,\, \beta_{1} = 30 \,\, \beta_{2} = -10

או במילים: יהודים מחזקים את הכלכלה. גם משאבי טבע מחזקים את הכלכלה. מצד שני, כלכלה חזקה יותר מושכת יותר יהודים. רדיפות (פוגרומים ושאר דברים, כמיטב המסורת) מורידות את מספר היהודים. כל הקשרים שהדגשתי הם קשרים סיבתיים. הם נובעים באופן ישיר מהמשוואות – עלייה של 1 (הסקאלה אינה משנה לעניינו) במספר היהודים מעלה את התוצר ב-500. ירידה של כמות משאבי הטבע ב-1 מקטינה את התוצר ב-200, וכן הלאה.

מכאן, שהקשר הסיבתי בין משאבים לכלכלה הוא חיובי. בואו נבדוק זאת על סימולציה של 1,000 תצפיות (מדינות) שונות, ונבחן ראשית את המתאם בין GDP למשאבים:

GDP_Resources

ניתן לראות שהקורלציה מאוד נמוכה ואף שלילית (0.0461-). זאת למרות שראינו שהקשר הסיבתי בין המשתנים חיובי! והנה ההוכחה (בפועל) כי מתאם יכול להיות מאוד מאוד חלש ואף שלילי – בעוד שהקשר הסיבתי יהיה גם קיים וגם חיובי.

עכשיו, ייתכן שתגידו שלקחתי דוגמא שאין שום דרך לאמוד בה את הפרמטרים, ובמקרה יצא איזשהו מתאם שלילי למרות שהקשר הסיבתי הוא חיובי. מזל שזה לא כך, וכאן נכנס לפעולה עניין משתנה העזר. קודם כל, נראה שגם אם נאמוד ברגרסיה לינארית את משוואה (1) המלאה (כלומר, לא רק את המתאם בין משאבי טבע ל-GDP, אלא את GDP כפונקציה של משאבי טבע ויהודים) נקבל אמנם ששני המשתנים קשורים חיובית ל-GDP, ומאוד מובהקים סטטיסטית – אך ערכי הפרמטרים הם בערך עשירית מן המציאות (כלומר, הקשר הנאמד אמנם חיובי, אך קטן בהרבה – עלייה של 1 במספר היהודים מגדילה את התוצר ב-51 בלבד).

olsreg

עכשיו נכניס לפעולה את משתנה העזר. משתנה עזר הוא פרקטיקה נפוצה בכלכלה לאמידת קשר סיבתי בין X ל-Y. משתנה עזר הוא איזשהו משתנה Z אשר מתואם עם X, ומתואם עם Y אך ורק דרך המתאם עם X. דוגמאות למשתני עזר ישנם בשפע, אחת הדוגמאות המפורסמות הוא מאמרם של אנגריסט ולביא לאמידת הקשר הסיבתי בין גודל כיתה לציוני תלמידים, על ידי שימוש במשתנה עזר של "כלל הרמב"ם", הקובע פיצול של כיתות אם יש בהן מעל 40 תלמידים. נחזור לעניינו – זוכרים את הסיפור מההתחלה? מה קובע בעולם שלנו את מספר היהודים וקשור לתוצר אך ורק דרך מספר היהודים? הרדיפות! נשתמש ברדיפות כמשתנה עזר לשיעור היהודים במדינה, ונקבל אומדים שמשחזרים כמעט במדוייק את האמת – אמת שאנו יודעים באופן חד משמעי – כי אני יצרתי אותה. אני אלוהי פרמטרייך ומשתנייך, אשר הוצאותייך מארץ רדיפות והבאתי אותך לארץ זבת משאבי טבע ו-GDP:

ivreg

הערות אחרונות לסיום:

  • גם מקטרגי "סיבתיות מחייבת מתאם" לא יטענו כי היעדר מתאם גורר בהכרח היעדר סיבתיות, כיוון שיש להגדיר על איזה מתאם ואיזה קשר סיבתי אנחנו מדברים. מתאם (לינארי) יכול להיות אפס אך הקשר הסיבתי הלא לינארי מאוד חזק (דמיינו מעגל). כאן בדוגמא גם המתאם וגם הקשר הסיבתי הוא לינארי.
  • הקוד נוצר ב-Stata, אפשר לתרגם אותו די בקלות לכל שפה, אין בו כמעט שום פונקציונלית ספציפית ל-Stata מלבד פקודות ספציפיות לגרף ולטבלאות הרגרסיה.
  • באחת השורות הראשונות תבחינו בפקודה set seed. פקודה זו מטרתה לייצב את מייצר המספרים האקראיים על ערך התחלתי כלשהו, על מנת לאפשר שחזור מדויק של תוצאות שהוגרלו באופן אקראי. באופן טבעי, שימוש ב-seed שונה או בתוכנה שונה ייתן מספרים שונים במעט – והמתאם הראשוני בין Resources ל-GDP יכול גם בהחלט לצאת חיובי.

הקוד:

cls
clear all
set seed 20171101
set obs 1000

gen Resources = rnormal(0,1)
gen Persecution = rnormal(0,1)
gen e1 = rnormal(0,1)
gen e2 = rnormal(0,1)

local a0 = 5000
local a1 = 500
local a2 = 200
local b0 = 10
local b1 = 30
local b2 = -10

gen GDP = (`a0' + `a1'*`b0' + `a1'*e2 + `a2'*Resources + e1 + `a1'*`b2'*Persecution)/(1-`a1'*`b1')

gen Jewish = (`b0' + `b1'*`a0' + `b1'*`a2'*Resources + `b1'*e1 + e2 + `b2'*Persecution)/(1-`b1'*`a1')

corr GDP Resources

twoway scatter GDP Resources || lfit GDP Resources, ///
scheme(plottigblind) xlabel(none) ylabel(none) xtick(none) xmtick(none) ytick(none) ymtick(none) ///
xtitle("Resources") ytitle("GDP") legend(off) text(-0.6 -3.23 "{&rho}= -0.0461", place(e))

eststo: reg GDP Resources
eststo: reg GDP Jewish
eststo: reg GDP Resources Jewish
esttab * using table1.tex , star(* 0.1 ** 0.05 *** 0.01) label se title("OLS Regression") replace

eststo clear
eststo: ivregress 2sls GDP (Jewish=Persecution) Resources, first
esttab * using table2.tex , star(* 0.1 ** 0.05 *** 0.01) label se title("IV Regression") replace

מודעות פרסומת

הנשיא חזק מדי? הנשיא חלש מדי? תלוי

השנים הן שנות נשיאותו של ברק אובמה בבית הלבן. לנשיא ומפלגתו מספר גדול של נושאים החשובים לליבם שהם רוצים להעביר בבתי הנבחרים של ארה"ב. הרפובליקנים מבקשים למנוע חלק מהם וכן להעביר נושאים החשובים לליבם שלהם. אחד הכלים הפוליטיים בהם הם משתמשים הוא הפיליבסטר. הפיליבסטר הוא נאום ארוך מאוד, בדרך כלל על נושאים הקשורים בקשר עקיף משהו לדבר החקיקה הנידון. מטרתו של הפיליבסטר למשוך זמן ובכך לעכב או אף למנוע מחקיקה לעבור. אנשי הנשיא והמפלגה הדמוקרטית החלו להתבטא בגנות הפיליבסטר והפרעתו ל"ממשל תקין" ולקיום "רצון העם האמריקאי". עולים קולות הקוראים להגביל את הפיליבסטרינג "אשר יצא מכלל שליטה". הרפובליקנים לעומת זאת, מזועזעים "מהדיקטטורה של אובמה" ומרצונו לרוקן את הרפובליקה מאיזוניה ובלמיה וכן עומדים על זכויות המחאה של המיעוט הנדרס.

קצת אחורה בציר הזמן – השנים הן שנות נשיאותו של ג'ורג' בוש השני בבית הלבן. לנשיא ומפלגתו מספר גדול של נושאים החשובים לליבם שהם רוצים להעביר בבתי הנבחרים של ארה"ב …. הנקודה ברורה אני מניח. הדמוקרטים נוקטים בפיליבסטרינג ככלי נגד ממשל בוש. הרפובליקנים מזדעזעים מהדרך בה הדמוקרטים "מפריעים לממשל תקין" ומשורות המפלגה עולים קולות להגביל את הפיליבסטרינג. הדמוקרטים לעומת זאת, מזועזעים מ"הדיקטטורה של בוש" ו… שוב – אני מניח שהנקודה הובהרה.

מה קרה שם? האם הדמוקרטים שהיו מגני הזכות למחאה הפוליטית בפני הממשל הכל יכול הפכו עורם? האם הרפובליקנים הם אלו שעשו כן? הצדדים הפוליטיים התהפכו בעוד שסמל המפלגות בלבד הוא שנשאר זהה? לא. ההסבר פשוט בהרבה – פוזיציה. מה שהשתנה הוא הפוזיציה. כאשר הרפובליקנים היו בשלטון – הפרעה לשלטונם היא מטרד. כאשר הם באופוזיציה – הפרעה לשלטון היא מטה לחמם. כנ"ל לגבי הדמוקרטים. העקרון עצמו (ממשל תקין לעומת הצורך באיזון ובלם מצד האופוזיציה כדוגמא) משחק תפקיד משני. אין זה אומר שמעלי הטיעונים העקרוניים – החל מהפוליטיקאים עצמם ועד "אנשים רגילים" נוקטים באיזו תחבולה ערמומית בה הם מסתירים את הפוזיציה שלהם אלא שהפוזיציה מכתיבה את העקרון באותה נקודת זמן. כך למשל, מדיונים עם חברים ישראלים שאוהדים את הדמוקרטים הטיעון כי "הרפובליקנים מגזימים" ו"לא יכול להיות שנשיא נבחר לא יכול לממש מדיניות" עלו באופן תכוף. מעניין לציין בהקשר הזה כי עקב המתאם החזק בין אהדת המפלגה הדמוקרטית לעמדות שמאל ישראליות (וכן אהדת המפלגה הרפובליקנית לעמדות ימין ישראליות) – אותם אנשים לעיתים רבות יטענו כי שלטון נתניהו הוא דורסני ואינו מכבד את כללי המשחק הדמוקרטי. יש לי ספק מועט בלבד שלו הייתי מקיים דיון דומה עם אנשי ימין ישראלים בזמן שלטון בוש ושלטון קדימה/העבודה הייתי נתקל ב"דיסוננס" דומה.

ברור הדבר כי לא רק בחוקי המשחק הפוליטי ניתקל בפער זה בין עמדה עקרונית כביכול לעמדה מהפוזיציה. דוגמא מרתקת וגם אקטואלית לזמננו אנו (השנה היא שנת 2015, יומן הלא-קפטן מספר 1) היא הסכם ברטון-וודס. הסכם ברטון וודס, בקצרה, הסדיר את החוב שבריטניה צברה מול ארה"ב במהלך מלחמת העולם השנייה וכן היווה אבן דרך בביטול תקן הזהב שיגיע כמה עשורים לאחר מכן בזמן ממשל ניקסון.
הכלכלן בן סטיל כתב ספר על הנושא בשם "הקרב על ברטון וודס". אחת הנקודות המעניינות שסטיל מעלה נוגע כאמור להסדר החוב בין בריטניה לארה"ב בוועידת ברטון-וודס. בריטניה צברה חובות עצומים לארה"ב במהלך מלחמת העולם השנייה. למעשה, בריטניה הפכה מן הנושה הגדולה ביותר בעולם לבעלת החוב הגדולה בעולם. עלו אז דיבורים משני הצדדים לגבי הסדר חוב. האמריקאים החזיקו בעמדה (העקרונית, בוודאי שעקרונית) שחוב הוא חוב. וחובות צריך לשלם. אפשר אולי יהיה לדבר על איזשהו הסדר, אבל לזרוק את החוב לפח(כמו שהבריטים קיוו)? חס וחלילה. קצת קדימה בציר הזמן והתבצע שוב מעין היפוך תפקידים. ארה"ב הפכה לבעלת החוב הגדול ביותר בעולם בעוד שהנושה הגדולה בעולם היום היא סין. מהי עמדת האמריקאים(יש לציין כי לא מדובר באותם אמריקאים מהסכם ברטון וודס, אלה שהיו שם כבר מתו) היום? האם גם היום הם מחזיקים בעמדה כי חוב הוא חוב ולא יעלה על הדעת למחול עליו? את הניחוש אני משאיר לכם.

 


זו רשומה שנכתבה מזמן (כפי שאפשר לראות מ"ימון לא הקפטן") ולא סיימתי אותה. בעקבות כניסתו לבית הלבן של טראמפ וההתפכחות הפתאומית של אובמה שיכול להיות שהוא פעל כך שהנשיאות צברה יותר מדי כח וזה לא משהו – נראה לי שמתאים במיוחד להעלות אותה למרות אופייה הלא גמור.

לדבר אמת לכח לגבי מחקר איכותני

סטיבן פורטר, חוקר חינוך באוניברסיטת צפון קרוליינה, פירסם רשומה מעניינת שעשתה קצת הדים בבלוגספירה המדעית-לועזית – בנוגע למחקר איכותני. הרשומה הזו תהיה חצי תרגום של הרשומה של פורטר וחצי רשומונת שלי בנושא.

ה-BMJ, אחד מכתבי עת המובילים ברפואה (שאגב, שמו הרשמי הוא The BMJ. אלו כבר לא ראשי תיבות, בדומה ל-KFC), דחה מאמר איכותני:

אנו מצטערים, אבל מחקרים איכותניים הם בעדיפות מאוד נמוכה עבורנו. בדיקה שלנו מראה כי מחקרים איכותניים כמעט ואינם נצפים, מורדים או מצוטטים.

הזעם, התדהמה, והבכי הצפויים מצד קהילת המחקר האיכותני נמצאים כאן

הגיע הזמן להישיר מבט אל המציאות: אנחנו נמצאים בעולם כמותי. קובעי מדיניות ובעלי עניין לא רוצים לשמוע סיפורים על "ניסיון חיים" ושטויות אחרות. המימון עוקב אחרי מגמה זו גם כן. המגמה הזו הולכת רק להחמיר עבור איכותניים, מכמה סיבות:

  1. היום מלמדים סטטיסטיקה בחינוך העל יסודי המתמטי, כאשר בעבר זה בקושי היה קיים. תלמידים לומדים ונחשפים לשיטות סטטיסטיות/כמותיות בסיסיות.
  2. התקשורת היא הרבה יותר "מוכוונת נתונים" דהיום, ואין דבר טוב יותר לאיזו כתבה או מאמר מאשר איזה גרף או טבלה עם נתונים. התרבות שלנו היום היא שמדברים על הדברים שניתן למדוד וכן על הדברים שהנתונים מראים לנו.
  3. תשומת הלב האקדמית-תקשורתית גם היא מוכוונת הרבה יותר לכיוון הכמותי – גם בתחום שלי, חינוך (של פורטר) – אתרי החדשות האקדמיים מדווחים באופן תדיר על מחקרים כמותיים. גופי התקשורת הגדולים כמו הניו-יורק טיימס מדווחים באופן תדיר על עבודה כמותית של כלכלנים. מתי בפעם האחרונה שמעתם על מחקר אנתרופולוגי בחדשות?
  4. עוד ועוד ועוד מסדי נתונים נאספים בכל רגע. עלות האיסוף ואחסון של מידע יורדת, והולכת להמשיך לרדת. נושאים שפעם היה קשה לחקור עם נתונים, היום קל בהרבה לעשות כן. ובעתיד הולך להיות אפילו קל יותר.
  5. תוכנות סטטיסטיות והצגה של מידע ונתונים הופכים לקלים ונגישים יותר ויותר – כך שגם אנשים שיש להם רתיעה חזקה מ-R (תוכנה סטטיסטית) ודומיה יכולים להריץ ריגרסיה ולייצר איזה גרף

בנוסף לסיבות ה"חיצוניות" הללו, צריך גם לציין כי חסידי מחקר איכותני הם האויבים הגרועים ביותר של עצמם. ההשכלה שלי (של פורטר) היא בפוליטיקה השוואתית, תחום המכבד חוקרים איכותניים שכן הם עובדים בשיטת מקרה בוחן (Case Study). חוקרים איכותניים רבים שאני רואה בתחום החינוך ובתחומים אחרים נוטים לעשות דברים מטופשים כמו:

  1. לא לנסות אפילו לקיים מדגם מייצג כאשר הם בוחרים משתתפים למחקר. במקום זה הם משתמשים ב"דגימה תכליתית" – אך לרוב זהו תירוץ לעצלות. דגימה מקרית מייצגת דורשת הרבה עבודה. בעולם שבו תלמידי תיכון לומדים על אוכלוסיות ומדגמים – ברור שקובע המדיניות הממוצע יגיב למחקר איכותני שבו הנדגמים שרואיינו "אינם מייצגים שום דבר מלבד את עצמם" במשיכת כתפיים.
  2. מחזיקים בדעה שקיימים "מספר" מציאויות שניתן לייצגן ולצפות בהן. ברור שהאדם הממוצע שחי במציאות אחת בדיוק חושב שזה רעיון מגוחך.
  3. דוחים מכל וכל את הרעיון של סיבתיות או את האפשרות לגלות סיבתיות במחקר. כל זאת בזמן שאנו חיים בעולם שבו קובעי מדיניות מחפשים פתרונות קונקרטיים לבעיות. האם גישה שבה "אני לא יכול לומר האם הקטנת כיתות תורמת להישגים או לא, אני רק יכול לתאר את החוויות של תלמידים" תורמת למישהו משהו? אמורה לשחק איזשהו תפקיד כאשר ישנם משאבים מצומצמים שיש להפנות או לשכירת מורים נוספים או להגדלת השכר של מורים קיימים?

לסיכום, העתיד של מחקר איכותני נראה עגום. קובעי מדיניות מתעלמים ממנו, קרנות לא מממנות אותו, עיתונאים לא כותבים עליו ומו"לים לא רוצים לפרסם אותו כי הם יודעים שמעטים מאוד קוראים אותו. מחקר איכותני הוא דינוזאור. המטאור כבר פגע, חלק פשוט טרם הרגישו את ההדף.


רמת הידע שלי (אריאל) במחקר איכותני נמוכה ביותר. בכלכלה וסטטיסטיקה (התואר הראשון שלי) הנושא אינו קיים. ההיכרות שלי עם התחום נובעת ממספר עבודות כעוזר-מחקר שבהן בעיקר עסקתי בתמלול ראיונות. ואם יש משהו שלמדתי בתואר הראשון הוא שאיך שתחום או שיטה נתפסת "בחוץ" ואיך היא "באמת" הם שני דברים שונים מאוד. אני התחלתי בלימודי כלכלה מתוך ציפייה (ותקווה) ללמוד המון על קפיטליזם למשל. הייתי בטוח שאוצף בתובנותיו של זוכה פרס נובל לכלכלה מילטון פרידמן. כך התחום שלי צוייר בראי התקשורת. האמת לא יכלה להיות רחוקה יותר, ועל מילטון פרידמן למדתי שקף אחד בודד על תאוריה שקשה להצמיד לה איזושהי משמעות פוליטית מרחיקת לכת.

באופן דומה, הדברים ה"רעים" שאני שומע על מחקר איכותני ועל תחומים שמשתמשים בו רבות כמו מגדר למשל, נלקחים אצלי בערבון מוגבל. עם זאת, פורטר כותב על הנושא מתוך היכרות. הקישור שבו חסידי מחקר איכותני מקוננים על הדחייה של ה-BMJ גם הוא מספק חלון הצצה לא מחמיא במיוחד לתחום, כאשר המגיבים טוענים ל"דיכוי אפיסטימולוגי" ומציעים לשלוח ל-BMJ נתונים על כמות הציטוטים של מחקרים איכותניים חשובים (האירוניה במקור) כדי שישקלו מחדש.

מספר פעמים גם יצא לי לדון עם אנשים שעוסקים במחקר איכותני שטענו כי מחקר איכותני "נועד לתת קול לחסרי הקול" והוא למעשה אנטי-תזה למחקר כמותי. בדיון פייסבוק אצל ד"ר רועי צזנה מ-2014 שגם אני השתתפתי בו, מספר חוקרות/סטודנטיות למגדר טענו מחד כי מחקר במגדר (וסליחה אם אני מבצע כאן בלבול וטשטוש בין מגדר כדיספלינה אקדמית לשיטות מחקר איכותניות) הוא "מחקר… כמו מחקר בכל תחום אחר. עם אותן מתודולוגיות ואתם הכלים. אתם אילוצים ואותן דרישות…" ומאידך כי "תחום המגדר הוא כ"כ ייחודי שהוא מצדיק חשיבה מחודשת על הדיסיפלינות (שיטות, א.ק) עצמן, מאחר שהן הגודרו בתוך אותן מערכות חשיבה גבריות ופטריאכליות שהתחום חוקר ומבקר".

בדיון פייסבוק אצל פרופסור עומר מואב מ-2015 גם כן ניתן לראות שגם בארץ המגמה היא כפי שפורטר מתאר, יותר כמותי ופחות איכותני. וגם שם, בדומה לסעיפים 2 ו-3 של פורטר לגבי "פרקטיקות בעייתיות של חוקרים איכותניים" כאשר ד"ר עמליה סער טוענת כי דרישה למומחיות בשיטות מחקר כמותיות במכרז למנהל מדעי למדעי החברה של הקרן הלאומית למדע "משקף תפיסת עולם הגמונית שלא עלתה אפילו לדיון…" .

האם יש מקום למחקר איכותני בימים אלו? האם התגברות המחקר הכמותי מהווה איום ממשי על דיספלינות שלמות שנראה שמסתמכות בעיקר על שיטות מחקר איכותניות? נשמע כמו נושא מעניין למחקר… עכשיו רק צריך להחליט האם הוא יהיה איכותני או כמותי…

 

 

"מרחב בטוח" נגד ביקורת על איסלם ואיסלאמיזם.

מיירם נאמזי היא פעילת זכויות אדם חילונית. איראנית לשעבר שמשפחתה ברחה מאירן לאחר המהפכה האיסלאמיסטית. היא ידועה בעיקר עקב ביקורתה על האיסלאמיזם כתנועה פוליטית, ועל הצנזורה שהוא מנסה להפעיל גם במערב.

"התא ההומניסטי"(חילוני/אתאתיסטי) באוניברסיטת גולדסמית' בלונדון הזמין אותה לתת הרצאה. "התא האיסלאמי" התנגד והגדיר אותה "איסלאמופובית". היא הגיעה לתת את ההרצאה. נושא ההרצאה הוא "כפירה, חילול השם וחופש הביטוי בעידן דעא"ש". ההרצאה נסובה בעיקר על כך שביקורת כלפי האיסלאמיזם והאיסלם אינה איסלמפוביה ואינה גזענות כלפי מוסלמים אלא אף להפך: מי שהכי סובלים מהתאוקרטיות של המדינות המוסלמיות ומהרצון של מוסלמים במערב ליצור ולכפות על מוסלמים "חוקי שריעה" הם מוסלמים ככלל ונשים מוסלמיות בפרט.

חברי "התא האיסלאמי" מגיעים ומפריעים להרצאה. הוידיאו המלא נמצא כאן.

אירועים בולטים:

12:22 – סטודנט מכריז "Safe Space" לאחר שדורש שיפסיקו לצלם (אירוע ציבורי שהודיעו מראש שיצולם) ומאריים אומרת לו "Be Quiet Or Get Out". הוא ממשיך ואומר לה שהיא עסוקה ב "Intimidation".

13:48 – שוב, אותו סטודנט מכריז "Safe Space"

14:40 – אחד מחברי התא ההומניסטי אומר לסטודנט המפריע (שממשיך להפריע) "Shut The Fuck Up". זה גורם לסטודנט אחר מהתא המוסלמי לקום ולהתלונן על זה, באופן אפקטיבי עוצר את ההרצאה. זה ממשיך. מאריים ממשיכה את ההרצאה בכל מקרה בצעקות.

35:19 – אחד הסטודנטים המוסלמים קם ומכבה את המקרן. סטודנטית מוסלמית מבקשת ממאריים סליחה על ההתנהגות שלו. מאריים אומרת לה שהיא לא צריכה להתנצל בשמו. ושהיא שמחה שהיא רואה את זה כי זה מוכיח את הטענות שלה יותר טוב מכל דבר שהיא יכולה לומר.

47:00 – סטודנט (לא נראה איסלאמי) רוצה להגיב ומדבר בין השאר על זה שכשהוא היה באוניברסיטת ליברפול "We had to invoke safe space too"

1:21:45 – אחד הסטודנטים המוסלמים יוצא החוצה ותוך כדי מכבה את האור באולם


 

ההרצאה ממשיכה באופן כמעט סביר בשאר הזמן, עם סשן שאלות ותשובות ארוך שמתנהל בעיקר בין מאריים לסטודנטיות מוסלמיות. כרגיל באירועים מסוג כזה במקום שאלו יהיו שאלות זה בעיקר נאומים. לפעמים קצת קשה להבין מה הן בדיוק אומרות בגלל הפרעות/ווליום נמוך וכד'. בערך ב-01:06:30 אחת הסטודנטיות אומרת משהו כמו "שהיום כולם יודעים ש-11/9 ודעאש הם יצירה מערבית" (מי שמצליח להבין בדיוק מה היא אומרת – אשמח אם יאמר לי).
החוט המרכזי שעובר בנאומי-שאלות של הסטודנטיות הוא שהן לא מבינות למה מותר למאריים לדבר על זה. למה מותר לה לבקר את האיסלם כדת או איסאלמיזם כתנועה פוליטית. חלק מהן מסייגות עם "אני מכבדת את זכותך לומר את הדברים אבל…" . הן כל הזמן שואלות "Why can you offend?" בהטיות שונות.
מאריים משיבה כי יש לעשות הבחנה חשובה בין ביקורת על אנשים לביקורת לגבי רעיונות – שאף רעיון לא יכול להיות חסין מביקורת. היא נותנת את עצמה כדוגמא – היא קומוניסטית ואתאיסטית וגם אם ביקורות על קומוניזם או אתאיזם יכולות להעליב אותה, זה בוודאי לא אומר שאסור לבקר את הרעיונות האלו. היא גם אומרת – מדוע כהני דת מוסלמים יכולים לומר שחילונים הם כופרים, שהם ילכו לגיהנום, שנשים לא צנועות הן רעות – אבל אני לא יכולה להגיב על זה? באופן כללי היא טוענת כי איסלאמיזם הוא "ימין-דתי", בדומה לנוצרי ויהודי – והיא לא אוהבת ימין דתי נקודה.

לאחר האירוע, חברי התא ההומוניסטי וחלק מחבריה של מאריים טענו כי הם קיבלו איומי מוות. תאים פוליטיים שונים הגיבו לאירוע ב"סולידריות עם הסטודנטים המוסלמים". כך למשל, התגובה המלאה של ה"תא האיסלאמי":

"התא האיסלאמי בגולדסמית' רוצה לגנות באופן קטגורי את ההטרדה המרושעת של חברינו, גברים ונשים גם יחד, על ידי התא ההומוניסטי. ביום שני, 30/11, סטודנטים בגולדסמית', יחד עם אנשים מחוץ לאוניברסיטה, נכחו באירוע שאורגן על ידי התא ההומוניסטי בשם "כפירה, חילול השם וחופש הביטוי בעידן דעאש". התא ההומוניסטי הזמין את מאריים נאמזי, איסלמפובית ידועה, להרצות באירוע. למרות בקשותינו המנומסות כי ישקלו מחדש. האוניברסיטה צריכה להיות מרחב בטוח (safe space) לכל הסטודנטים. עמדות איסלמפוביות כמו אלה של מאריים יוצרות אקלים של שנאה וגזענות כלפי סטודנטים מוסלמים.

סטודנטים מוסלמים שנכחו באירוע זועזעו ונחרדו מהצהרותיה של נאמזי, והביעו את מחאתם לקריקטורות הלא מכבדות של הנביא מוחמד (עליו השלום והברכה). לאחר מכן הסטודנטים הללו חוו אלימות והתעללות על ידי חברי התא ההומוניסטי ואנשי הביטחון של האוניברסיטה. כמה סטודנטים אפילו הוצאו בכח מן האולם.

לאחר האירוע, אנשים שנכחו בו הפיצו בטוויטר תמונות של סטודנטים מוסלמים ללא אישורם, יחד עם המצאות ושקרים לגבי איומים ברצח.

אנו רוצים להבהיר שסטודנטים מוסלמים לא איימו ברצח. זהו שקר שנוצר על ידי תומכים של התא ההומניסטי ונאמזי בניסיון לעוות את האמת ולהמשיך את הדחיקה לשוליים של סטודנטים מוסלמים בכך שהביעו את מחאתם נגד הצהרות ותמונות פוגעניות.

אוניברסיטה צריכה להוות סביבה בטוחה לכל הסטודנטים בה, כולל סטודנטים מוסלמים – בטח בזמנים רגישים אלו. דברי שנאה המעודדים איסלמפוביה כפי שנאמרים על ידי נאמזי והתא ההומניסטי יכולים להוביל להשלכות קשות ואלימות כלפי סטודנטים מוסלמים באוניברסיטה. מוסד אוניברסיטאי צריך לשים בראש סדר העדיפויות שלו את ביטחון הסטודנטים ולנקוט פעולות שיבטיחו כי סטודנטים אינם מאויימים ומוטרדים באינטרנט או בקמפוס."

"התא הפמיניסטי" באוניברסיטת גולדסמית' הצטרף לתא האיסלאמי בהצהרה:

"התא הפמיניסטי בגולדסמית' מביע את הסולידריות שלו עם התא האיסלאמי. אנו תומכים בהם בגינוי הפעולות של התא ההומניסטי ומסכימים כי אירוח איסלמפובית ידועה באוניברסיטה יוצר אקלים של שנאה."

"התא הלהטב"קי" באוניברסיטת גולדסמית' הצטרף גם הוא לתא האיסלאמי בהצהרה:

"בעקבות אירועים שהתרחשו לאחרונה, באינטרנט ומחוצה לו, אנו רוצים להביע את הסולידריות שלנו עם האחים והאחיות שלנו בתא האיסלאמי. אנו מגנים את התא ההומניסטי ותומכיהם על ההצהרות האיסלמפוביות שלהם, הגישה שלהם וההטרדה שהם נוקטים בה. אם הם(התא ההומוניסטי ותומכיהם, א.ק) מרגישים מאויימים, כדאי שהם יבחנו את בסיס האידיאולוגיה שלהם. אנו מוצאים כי נזק אישי וחברתי שמבוצע בשמו של "חופש הביטוי" הוא ראוי לגינוי ועובד כנגד רווחת הסטודנטים והסגל בקמפוס.

הניסיון האישי שלנו מראה כי חברי התא האיסלאמי תמיד היו מקסימים, סבלניים נחמדים ושוחרי שלום – גם בתור אנשים פרטיים וגם בתור ארגון.

אנו מקווים שהאירועים שהתרחשו יובילו לבחינה עצמית מחודשת של כל המעורבים, וגם של אלו שעמדו מן הצד. להיות בעלי ברית דורש התנצלויות, התמודדויות והבנה עמוקה מאיפה חוסר-נוחות נובע, כיבוד הפרטיות הנחוצה של מרחבים בטוחים ופתיחת הלב לבני אדם שונים מאיתנו.

כולנו יכולים להשתפר בנושאים האלה – זוהי חוויה יומית הגורמת לענווה ולא תגית"

 

אז מה היה לנו כאן? לטעמי זו דוגמא מופתית ל"חימוש" המסוכן שהוא תרבות ה-PC (מרחבים בטוחים, איסור להעליב ולבקר וכד') בתוך קרב הרעיונות. מסקנות נוספות ואחרות אני משאיר לקוראים.

מגי מקניל: מדוע אנחנו צריכים דה-קרימנליזציה של זנות

הרשומה הבאה היא תרגום של ראיון שערך Reason.com עם מגי מקניל לפני קצת יותר משנה (יוני 2014). מקניל היא עובדת מין\זונה (בראיון היא מרחיבה על ההבדל במונחים), פעילה למען דה-קרימנליזציה של זנות ובלוגרית פעילה ב-The Honest Courtesan.

תחילה רציתי לתרגם רשומה אחרת של מקניל, רשומה בה היא מדברת על קריאתו של אמנסטי לבצע דה-קרימנליזציה של זנות. עם תרגום הרשומה ההיא הבנתי שמי שזו תהיה חשיפתו הראשונה למקניל חסר הרבה מאוד קונטקסט לגבי מי היא, מה היא עושה, ולמה היא כותבת כפי שהיא כותבת. את התרגום ההוא אעלה בעתיד הקרוב, והוא התבצע באישורה ותחת ברכתה של מקניל.

לא כל מה שמקניל אומרת בראיון זה מייצג את עמדתי, אך חלק גדול כן. ובדומה לתרגום הקודם שלי של מאמרו של גודוול נאזו, אני בעיקר חושב כי כדאי שהמידע והדעות הלא-נפוצות הללו יהיו זמינות גם בעברית.

הערה נוספת ואחרונה: הראיון הוא די ארוך ולמי שיש אנגלית טובה אני ממליץ פשוט לצפות בו. התרגום נועד כתמלול וכשומר מקום לטענותיה של מקניל (למי שירצה להסתמך עליה בהמשך, לדון בהם או לסתור אותם) בעברית.


מראיין: נתחיל עם ביקורת שהועברה עלייך ועל אקטיביסטיות נוספות בעד דה קרימנליזציה כמו מליסה גירה גרנט – שאתן לא באמת מייצגות עובדות מין. אתן משכילות, אתן אינטלקטואליות-ציבוריות, אתן בלוגריות, אתן כותבות, אתן סופרות – אתן לא באמת יכולות לדברר את עובדת המין הטיפוסית, אבל אתן מעמידות פנים שכן. איך את מגיבה לכך?

מקניל: זו האשמה שמתבססת על הקונפסט שיש דבר כזה בכלל "טייפ" של עובדת מין. שיש סוג ספציפי של אדם בשביל לעבוד במין. ואין דבר כזה. אנחנו מכלול שלם. כל סוג אדם שאתה יכול לחשוב עליו – יש אצלנו. ולומר שאני לא מייצגת, או שמליסה גירה לא מייצגת או שמישהו אחר לא מייצג – זה די מטופש. זו העמדת פנים שיש רק סוג אחד, אני לא מייצגת פחות או יותר מכל אחד אחר.

מראיין: אז אילו סוגים באמת יש? כלומר, כאשר אנחנו חושבים על עובדות מין בארה"ב למשל, נראה לי שאנחנו בעיקר חושבים על אישה שעובדת מתחת לגשר או בשדרות סנטה מוניקה בהוליווד ב-3 בבוקר. או חקלאית קמבודית. האם זה מי שהן?

מקניל: לא. כלומר, כן יש כאלו, בוודאי – אך אלו המיעוט. לו הייתי צריכה להעריך הייתי אומרת שעובדת המין הממוצעת היום בארה"ב – ואני מדגישה בארה"ב – היא כנראה מהמעד הבינוני עד נמוך, היא נערת ליווי. היא מפרסמת את עצמה באינטרנט. היא עצמאית. היא לא עובדת עבור מישהו אחר.  לדעתי זה הממוצע היום, זו הנורמה.

מראיין: אז – נתונים ומספרים. את כותבת הרבה בבלוג שלך בניסיון להפריך את הנתונים והמספרים שבד"כ מדברים עליהם כאשר דנים בנושא של עבודת מין. אז בואי נדבר על כמה מספרים. לדעתי זה התחום שבו מה שאת עושה הוא מאוד שימושי. באתר של מחלקת המדינה האמריקאית (המקבילה של משרד החוץ, א.ק) ברגע זה ממש מצויין שם שחור על גבי לבן – שיש 27 מיליון עבדים בעולם. מאיפה הנתון הזה מגיע?

מקניל: הנתון הזה מגיע מאדם בשם קווין ביילס. הוא מנהל ארגון שנקרא "לשחרר את העבדים" ובכנס כלשהו שאני כרגע לא זוכרת איזה מין כנס זה היה – משהו שקשור לאו"ם לפני כמה שנים נדמה לי – מישהו שאל אותו אם יש לו הערכה גסה לכמה עבדים יש היום. והוא אמר "טוב, אם אני הייתי צריך לנחש זה בטח יהיה משהו כמו הפעילות הקרימנלית השלישית בגודלה בעולם" ומאז כמובן שזה מצוטט כנתון חקוק באבן, כאילו שזה מבוסס על איזשהו חישוב מתמטי מדוייק. הנתון של 27 מיליון נוצר בעזרת אלגוריתם שביילס יצר – לפחות הוא קורא לזה אלגוריתם – הוא לוקח הערכות של מחלקת המדינה ועוד כמה דברים, מכניס אותם לנוסחא, מנפח את זה על ידי איזשהו "מכפיל" בשביל להתמודד עם הטייה למטה של חוסר דיווח ומכפיל בכמות הדיווחים בתקשורת. כמובן שהאלגוריתם הזה חשוף לבעיה הקלאסית בשימוש בדיווחים בתקשורת – אם יש עכשיו איזו פאניקה תקשורתית, מספר המקרים המדווחים בתקשורתית יעלה משמעותית וככל שיותר ויותר אנשים מדברים על זה עולה גם מספר הדיווחים התקשורת.

מראיין: ראיתי מספרים כמו 30 ו-35 מיליון עבדים נזרקים לאוויר. יש גם איזו מין הנחה מובלעת כזו שרוב העבדים הללו הם למעשה שפחות מין. אז קודם כל, מהו בכלל המספר האמיתי כאן?

מקניל: אין איך לדעת. כל עוד ממשלות מתעקשות על קרימנליזציה של התחום הזה, איך אתה יכול לקבל נתון? אף אחד לא ירצה לדבר איתך. במקומות שבהם הקרימנליזציה היא קשה במיוחד כמו למשל בארה"ב או שוודיה, קשה לגרום לעובדת מין אפילו לדבר עם רופאים וכד'. כי כל אחד בחלוק לבן או עם תג שם רשמי נתפס כעובד עם המשטרה או הממשלה. ולכן אתה פשוט לא יכול לקבל נתונים. לדעתי, וזו דעתי בלבד, הנתונים היחידים שיכולים להיחשב כיחסית מהימנים הם מניו זילנד ואולי גם מניו סאות' ווילס (מדינה באוסטרליה, שהיא פדרציה של מדינות בדומה לארה"ב. א.ק) כי יש שם מערכת שבה עבודת מין עברה דה-קרימנליזציה. במקומות האלה אין לעובדות מין סיבה להתחבא. אי אפשר לעצור אותן פשוט על זה שהן אומרות שהן עובדות מין, ולכן אני חושבת שאני יכולה לסמוך על הנתונים משם קצת יותר.

מראיין: אבל מה לגבי הנתון של 27 מיליון? כמה גבוה מהמציאות את חושבת שהוא?

מקניל: אני חושבת שהוא גבוה בכמה וכמה סדרי גודל. הסיבה שאני חושבת כך היא כי המשרד לסמים ופשיעה של האו"ם – המספרים שהם משתמשים עבור מה שהם מכנים כמקרים שיש להם ראיות כלשהם הוא בערך 1% מהנתון של 27 מיליון.

מראיין: אנחנו מדברים על אנשים שלכאורה נכפה עליהם לעבוד בזנות ובעבדות מסוגים אחרים, כן?

מקניל: כן

מראיין: אנחנו לא מדברים בכלל על זנות וולנטרית?

מקניל: טוב, זאת בדיוק הבעיה. הבעיה היא שאף אחד לא מגדיר סחר בבני אדם. סחר בבני אדם הוא מונח מאוד, מאוד רחב. מבחינה טכנית, צריך להיות שם סוג של כפייה. אבל זה לא מה שקורה בפועל. מה שקורה בפועל הוא שיש לך כל מיני ממשלות וסוכנויות ממשלתיות שמצהירות למשל שמעכשיו הן "הולכות לספור כל מי שמתחת ל". כלומר הולכים לספור כל מי שמתחת לגיל 18 ככאלה שנכפה עליהן, גם אם לא נכפה עליהן דבר". ככה למשל זה בארה"ב. ויש לך גם דוגמאות רבות לזה בפועל בארה"ב. קראתי מאמר מלפני שנה בערך מדנוור שבו ריאיינו איזה שוטר בנושא והוא אמר "טוב, גם אלו שלא חושבות שנכפה עליהן, ברור שכן נכפה עליהן ואנחנו צריכים לשכנע אותן שהן עברו כפייה. זו העבודה שלנו". ולכן יש לך את כל המקרים האלה שבהם אנשים מתעקשים שלא נכפה עליהם כלום אבל בתי המשפט פשוט מתעלמים מזה. מדינת ניו יורק נכון לעכשיו מתייחסת לכל מקרה זנות שמובא בפני בית המשפט כמקרה שצריך להגיע בפני "בית משפט לסחר בבני אדם". יש לך מחלקות שלמות במשטרה שעושות מבצעים ללכידת זונות כמו שהן עשו במשך מאה שנה רק שעכשיו הם קוראים לזה "מבצעים נגד סחר בבני אדם". אז איך אפשר להוציא מכל המיש-מש הזה איזשהו נתון, שלכל אחד הגדרה שונה?

מראיין: הנה עוד נתון שמצטטים לעיתים קרובות והוא שיש 300,000 ילדים בארה"ב שעברו סחר בבני אדם.

מקניל: זה עיוות של אסטס – ניל אסטס. סליחה, אני מתכוונת לריצ'ארד אסטס וניל ווינר. אסטס ווינר עשו מחקר ב-2001 שבו הם מנסים לאמוד את מספר הילדים, המתבגרים ונוער  – וזה כלל גם נשים בנות לפחות 21 כי חלק מהמקרים שהם סופרים זה עובדות במועדנו חשפנות וכד' – אז הנתון שלהם מתייחס גם לאנשים בגילאי קולג' – והנתון שהם מוסרים הוא של "כמות האנשים שנמצאים בסכנה של ניצול מיני", הם העריכו אותו כאיפושו בין 100 ל-300 אלף והאומדן הנקודתי שלהם היה 270 אלף.

מראיין: אז אותם "ילדים בסיכון" הוחשבו בתור כאלה שממש עברו סחר בבני אדם?

מקניל: בסיכון. אבל זה לא רק ילדים. כי הם ספרו גם מתבגרים ונוער. אבל שמצטטים את זה משמיטים את זה שזה ממש לא רק ילדים. ושאנשים מצטטים את זה הם גם משנים את זה מ"בסיכון" ל"עובדים בזנות". הם משנים "ילדים, מתבגרים ונוער" ל"ילדים". וגם את הקטגוריות, אפילו את הקטגוריות. ווינר בעצמו כאשר הוא התראיין עבור ה-Village Voice לפני כמה שנים אמר שסחר בבני אדם עצמו – מה שאנשים חושבים עליו כשהם חושבים על סחר בבני אדם – חטיפה ושימוש בכח – זה אחוז מאוד מאוד קטן מהנתון שלהם. הם החשיבו דברים כמו צפייה בפורנו למשל. הם החשיבו דברים כמו עבודה חוקית לחלוטין במועדון חשפנות. הם החשיבו יחסים הומוסקסואליים בהסכמה בתור "ניצול מיני". אז יש לך הגדרה נורא עמומה כזו וזה מצומצמם ומצומצמם בתעמולה לייצג משהו שאפילו האנשים שעשו את המחקר המקורי לא התיימרו בכלל לומר.

מראיין: הרבה ארגונים נגד סחר בבני אדם טוענים שהגיל הממוצע של כניסה לזנות הוא 13.

מקניל: ישנה חוקרת בשם מליסה פרלי שמבצעת המון מחקרים כאלה בשביל לספק נתונים לאנשים שהם נגד זנות. ובאתר שלה היא מצאה שהמקור למספר הזה של גיל ממוצע 13 הוא כל מיני מחקרים ישנים שכולם מתבססים על מחקר שנעשה בלוס אנג'לס בשנת 1982, ובמחקר הזה מצאו שהגיל הממוצע של כניסה לזנות של עובדות מין לא בגירות, לא כל עובדות המין, אלא רק אלו שאינן בגירות – הוא בערך 16 (הדגש שלי, א.ק). בחלק אחר של המחקר, החוקרים מציינים את הגיל 13 כגיל הממוצע של המגע המיני הראשון. נשיקה ראשונה, מישושים ראשונים, פעם ראשונה של כל דבר. נראה שפארלי מיזגה בין שני המספרים האלה כך שהיא מציגה את הנתון של גיל 13 לא כגיל של מגע מיני ראשון אלא כגיל שבו לראשונה מקבלים כסף עבור מגע מיני. גם אם זה המצב, פארלי עדיין רק טענה שזה הגיל שבו עובדות מין לא בגירות נכנסות לתחום. זה עיוות די נפוץ שעובר דרך שמועות מפה לאוזן. שינה לגמרי את המשמעות – מהגיל כניסה של לא בגירות לממוצע של כל העובדות מין.

מראיין: אוקיי, אז נניח שאנחנו מקבלים את זה שהנתונים האלה הם מוגזמים מאוד. האם את מכחישה כי יש נשים שנכפה עליהן לעבוד בזנות?

מקניל: לא.

מראיין: האם תכחישי שיש ילדים שכופים עליהם לעשות כן?

מקניל: לא.

מראיין: אז אם זה ככה, אז מה הנזק בהגזמה הזו? הטיעון הוא שגם אם הנתונים האלה מוגזמים הם לפחות מושכים תשומת לב לבעיה מאוד חמורה.

מקניל: הו, אין לי שום ספק שזה מושך תשומת לב. אבל הבעיה עם הנתונים האלה – הנתונים השקריים האלה היא שהנתונים המנופחים האלה מקושרים לפתרונות כביכול שהם ממש לא פתרונות. עוד קרימנליזציה. הרעיון של "להפסיק את הביקוש" שהוא העיקרון מאחורי הפללת לקוחות, והעמדת הפנים שעובדות מין הן כבר לא מטרות כאשר אין שום ספק שהן עדיין כן. הן פשוט מטרות מחוץ לבתי המשפט. בארה"ב, זה די אבסורדי אפילו לטעון שהמטרה היא אך ורק לקוחות כאשר כל החוקים נגד עבודת מין – חוקים נגד המכירה של סקס – עדיין קיימים. אז איך אפשר לטעון שאנחנו רק רודפים אחרי לקוחות ואז מה? לא נגיש כתבי אישום ונרדוף אחרי עובדות מין פשוט כי לא בא לנו? שמסתכלים על מה שכותבים בדיווחים בתקשורת, במיוחד דיווחים שקשורים ל"אובדן התמימות" של ה-FBI (פרוייקט של ה-FBI שהוקם ב-2003 במטרה "להפסיק זנות ילדים". א.ק) – הם תמיד משתמשים במנוח "הצלה". וכמובן שהמשמעות של "הצלה" היא מעצר. "ההצלה" הזו משמעותה לשים אותן בכלא. יש מקרים שבהם ההצלה הזו משמעותה לשים אותם באיזשהו מוסד כזה או אחר או משפחה אומנת, במקומות אחרים זה בית כלא רגיל לגמרי. והם קוראים לזה "הצלה" כי הנחת הבסיס שלהם הוא שאפילו להיות בכלא זה טוב יותר עבור הבנות האלה – וזה תמיד בנות – למרות שישנם גם גברים צעירים שעוסקים במין וכמובן גם גברים מבוגרים שעוסקים במין. אבל זה פשוט לא חלק מהנראטיב.

מראיין: אז זה יהיה נכון לומר שהארגונים והאנשים שמשתמשים בנתונים האלה הם ברובם לא בעד דה-קרימנליזציה?

מקניל: נכון.

מראיין: בואי נדבר על סומלי מאם. לאחרונה התגלה שהיא בעצם עסקה בהונאה. היא טענה שהיא נמכרה כשפחת מין בקמבודיה. היא הקימה ארגון מאוד פופולרי בקמבודיה שמלא סלבריטאים אמריקאים התגייסו עבורו. היו נשים שעבדו עבורה שהיא טענה שהם הן נמכרו כשפחות מין ונדמה לי שכל זה התברר כהונאה.

מקניל: כן, זה פחות או יותר הסיפור.

מראיין: אוקיי, אז בואי נניח שזו אמת ובאמת הכל היה סתם הונאה. איזה נזק סומלי מאם עשתה?

מקניל: טוב, קודם כל הבעיה העיקרית זה כמו שאנחנו תמיד אומרות – כאשר אתה קושר את הסיפורים האלו לאג'נדה, ואין ספק שבמקרה של סומאלי מאם הייתה אג'נדה מאוד ספציפית. האג'נדה במקרה שלה היה שהיא הייתה עושה "פשיטות משותפות" עם המשטרה. היא הייתה גורמת למשטרה לפשוט על בתי בושת, להיכנס ולעצור את כל הנשים שועבדות שם. הן היו משקרות לגבי הגיל שלהן, טוענות שהן צעירות יותר מהגיל האמיתי שלהן באופן כללי. אז מכניסים אותן למעין מעצר או ב"מרכזי השיקום" של סומאלי מאם או בבי כלא רגילים, שם הן היו זוכות ליחס הנורא והאלים שזונות זוכות לו בידי המשטרה בכל העולם.
אז שאתה שואל אותי "מה הנזק" – הנה הנזק. הנזק הוא שיש לך נרטיב שמשתמשים בו ישירות כדי להצדיק יחס פוגעני ומזיק. בהחלט הייתי אומרת שזו בעיה ונזק.

מראיין: אז, קראתי לא מזמן ראיון ב-VICE לגבי "גיבורת אנטי-סחר בבני אדם" מהודו, שכחתי את שמה, שמריצה מרכז שיקום עבור נשים שלכאורה נסחרו. שאלו אותה מה קורה בתוך המרכזי שיקום שלה והיא סירבה לענות על זה. מה בד"כ קורה במרכזים האלה?

מקניל: מצחיק שאתה שואל את זה, כי בדיוק עשיתי "רשומת אורח" בבלוג שלי, כמו שאני עושה פעם בחודש, והאחרון היה פוסט של זונה הודית צעירה שכיום חיה בלונדון. כשהיא הייתה מאוד מאוד צעירה, לפני שהיא התחילה לעסוק בזנות, היו לה חברות שהיו זונות, היא ביקרה אותן והיא נתפסה במהלך פשיטה ונכלאה באחד מ"מרכזי השיקום" הללו והיא פירטה מה קורה שם. קודם כל, יש המון התעללות פיזית בתהליך המעצר. משהו שנכון בכל העולם. ואז, ברגע שהן במרכז עצמו – המטרה שלהן, המטרה של הקיום שלהן היא להצדיק את הקיום של הארגון שמריץ את המרכז. להצדיק את זה שהארגון הזה ימשיך לקבל כספים. אחת הדרכים שארגונים כאלה עושים את זה היא על ידי הבאה לדין של "סוחרים בבני אדם" כביכול. ובשביל זה הם צריכים את הבחורות כעדות. אז הם שומרים את הבחורות שם כנגד רצונן במרכזי השיקום בזמן שאותם "סוחרים" משלמים את דמי הערבות שלהם והולכים הביתה. והבחורות – בהודו, כי זו הדוגמא שאנחנו מדברים עליה עכשיו – מערכת המשפט מאוד איטית. יכולות לעבור שנים רבות שבהן הן כלואות במרכזי השיקום האלה. באופן כללי מתייחסים אליהן בצורה מאוד רעה וכל פעם שמגיעות כמה נשים אמריקאיות עשירות בשביל לראות על מה מוציאים את הכסף שהן תורמות, מביאים את הבחורות הללו לתהלוכה כמו כלבים מאומנים בתחרות. לתת שואו לתורמות.
האישה הצעירה שכתבה את רשומת האורח עבורי אמרה לי שאותה ספציפית לא הביאו לתורמות לראות בגלל שהיא ידעה קצת אנגלית אז נעלו אותה בחדר שלה כי הארגון רצה להראות רק בחורות שלא יודעות לדבר אנגלית כדי שלא ישוחחו עם התורמות באיזושהי דרך סבירה וחלילה יספרו להן דברים שהמרכז לא רוצה שהן ישמעו.

מראיין: אז את, כמו אקטיביסטיות רבות אחרות, מתעקשת להשתמש במונח "עבודת-מין"(Sex work) במקום "זנות" (prostitution). למה?

מקניל: אני דווקא כנראה פחות נוקשה בנושא הזה מאחרות. אני פחות או יותר משתמשת באיזה מונח שאני חושבת שהאדם שאני מדברת איתו מרגיש איתו יותר בנוח, אבל "עבודת מין" הוא המונח המועדף בתנועה. הסיבה לכך היא כי יש רטוריקה מאוד נפוצה שמשתמשים בה נגדנו – שעבודת מין היא לא עבודה. שזו הונאה, ניצול. שזו דרך עצלנית ולא פרודוקטיבית לעשות כסף. שזה… כל אלמנט שלילי שאתה יכול לחשוב עליו ובשום פנים ואופן לא הכבוד (dignity) שבעבודה. באופן כללי אחת המנטרות הקבועות מצד הפרוביהושניסטים זה "זנות היא לא המקצוע העתיק ביותר, היא הדיכוי העתיק ביותר". אז שוב, כאשר טוענים שזו לא עבודה, זה בד"כ מגיע יחד עם טיעונים נגד חופש העיסוק ועבודה. אנחנו לא מפקפקים בכך שמקדונלד'ס, או תעשיית הטקסטיל או מפעלים שמייצרים אייפון – אנחנו לא מפקפקים בכך שיש להם זכות להתקיים. גם אנשים שנאבקים נגד מה שהם תופסים כניצול עוסקים ועובדים בתעשיות האלה לא טוענים שהפתרון הוא שזה לא יתקיים בכלל. אף אחד לא מדבר על לבטל לחלוטין מזון מהיר או אייפונים.

מראיין: אני חושב שהטיעון הנפוץ הוא שזה סוג מיוחד של ניצול – שזה ניצול מסוג אינטימי במיוחד שלא קיים בסוג אחר של עבודה. איך את מגיבה לטיעון הזה?

מקניל: יש הרבה עבודה מאוד אינטימית, נכון? מה עם למשל גידול ילדים של אחרים? אבל בארה"ב אין לנו בעיה לתת את הילדים שלנו לזרים גמורים שיגדלו אותם כמטפלות או במעונות יום. ומה עם טיפול פסיכולוגי? אתה מספר לאדם הזה דברים שיכול מאוד להיות שאתה לא מספר אפילו לחבר הכי טוב שלך. אפילו לא לבת הזוג שלך. מה לגבי אחיות בבתי חולים? יש לי חברים שהן אחיות והן צריכות לנקות חלקים אינטימיים מאוד של אנשים אחרים וכד'. הגניקולוגית שלי צריכה להיות די אינטימית עם האיבריים הפרטיים שלי כאשר היא בודקת אותי. אז העובדה שמשהו הוא אינטימי – אני לא חושבת שזה טיעון. כל עוד 2 הצדדים מסכימים זה לא טיעון. אני לא מצליחה לראות איפה הרמה היחסית של אינטימיות מתחילה לקבוע מה סביר ומה לא. ובכלל, מה זה אינטימיות? מי מגדיר את זה? אני חושבת שמי שמגדיר את זה הם הצדדים שמעורבים בזה ורק להם יש הזכות להגדיר מה בסדר ומה לא ומה אינטימי מדי ומה לא.

מראיין: ישנה הנחה נפוצה, מאוד מאוד נפוצה, בתרבות שלנו שעבודת מין היא עבודה שפוגעת בנשים. שזה שנשים מוכרות את הגוף שלהן עבור כסף מהווה סוג של נזק מבחינה פסיכולוגית, רוחנית, מוסרית ופיזית שנשים גם לא יכולות להתאושש ממנו. מה דעתך על זה?

מקניל: טוב, זה מאוד ויקטוריאני, לא? זה ממש לשכב ולחשוב על אנגליה. זה הרעיון הזה שנשים הן לא יצורים מיניים. שנשים הן באופן מהותי א-מיניות. שאנחנו יכולות להיות מיניות רק תחת תנאים מאוד ספציפיים. ממש כמו איזה חומר רדיואקטיבי. שאנחנו יכולות להיות מיניות רק אם זה עטוף בסרטים צבעוניים ויפים ויש על זה חותמת כשרות של הכנסיה ואנחנו קוראים לזה נישואין ואת מקבלת תעודה מיוחדת או שאת עושה את זה רק אם את אוהבת את האדם השני. זה אבסורדי לחלוטין. זה לא מה שפמיניזם היה אמור להיות. אבל הנה אנחנו שוב שם אחרי כל השנים האלה. אנחנו חוזרים לרעיונות הויקטוריאנים שנשים ניזוקות מסקס. נפגעות מסקס. כאשר אישה נאנסת למשל אז חייה לעולם לא יהיו אותו הדבר שוב. היא הרוסה לנצח. פעם אמרו שזה גורל גרוע ממוות. ואני חושבת שזו נקודת מבט אנטי-פמיניסטית במהותה מפני שהיא נותנת כח עצום, עצום לחלוטין לגברים. מה שזה אומר זה שלגבר יש כח קסום ועוצמתי להרוס את החיים של אישה פשוט על ידי כך שייגע בה באופן לא נכון.

מראיין: מה לגבי הטיעון של קתה פוליט שזנות היא תעשייה שבה מספקים את הרצונות של גברים, ולכן היא באופן מהותי פטריאכלית?

מקניל: טוב, הרצונות של אנשים מסופקים במסעדות. בכל עסק שהוא אם לא תספק את הרצונות של הלקוחות, הלקוחות פשוט יפסיקו להגיע ולא יישאר לך עסק. אני חושבת שפוליט מנסה לדחוף קובייה לתוך החור של הכדור (כמו במשחק התאמת צורות וחורים לילדים, א.ק). אני לא חושבת שעסקים יכולים להיות פטריאכליים במובן הפשטני. אני מניחה שיש אנשים שלא יסכימו איתי. אולי יש איזו פרשנות מרקסיסטית שטוענת אחרת, אבל מבחינתי העיקרון של חליפין וולנטריים הוא נייטרלי מבחינה מגדרית. אני ממש לא רואה מה הקייס כאן. אני מניחה שיש פה איזה טיעון אבל אף פעם לא מצאתי משהו משכנע

מראיין: זה רצון כמו שקיים בכל חליפין

מקניל: כן.

מראיין: אז, אם יש בעיה עם עבודת מין לא-וולנטרית, כלומר סחר בבני אדם או עבדות – מה צריך לעשות בנושא? את רוצה פשוט לא לעשות כלום? לתת לשוק לעשות את שלו?

מקניל: לא. ממש לא. הבעיה היא שכבר יש חוקים עבור הדברים האלה. יש לנו כבר הגדרה לסקס שנכפה על אישה בניגוד לרצונה. זה נקרא אונס. יש לנו כבר הגדרה ללקחת מישהו ולהחזיק אותו בניגוד לרצונו כאסיר במקום כלשהו. זה נקרא חטיפה. הדברים האלה הם נגד החוק כבר היום. יש לנו חוק נגד מעסיק שלוקח שכר של העובדים שלו לעצמו. זה נקרא גניבה. כל הדברים האלה הם כבר היום נגד החוק. למה צריך את כל הקונסטרוקציה המעורפלת הזו שאפילו לא מוגדרת היטב? למה צריך את זה בנוסף על כל הדברים שהם כבר היום פליליים? התשובה היא כמובן שמה שמעניין כאן זה לא חוסר הוולנטריות. לפרוביהושניסטים לא אכפת מחוסר-וולנטריות. אני חושבת שיש כמה שמשלים את עצמם מספיק כדי לחשוב שזה נפוץ, אבל אני חושבת שרובם יודעים את האמת. אני חושבת שהרוב יודעים די טוב שהמטרה שלהם היא עבודת מין בהסכמה והם עושים את זה על ידי כך שהם מגדירים את זה כלא-בהסכמה. ועושים את זה בכך שהם טוענים שלנשים אין סוכנות על הגוף שלהן. הבחירות שנשים עושות בנושא סקס הן אוטומטית חשודות. זה למעשה אומר שבתחום של סקס, אישה היא תמיד קטינה. שאתה מסתכל על משהו כמו המודל השוודי – משהו שנהיה מאוד פופולרי בארה"ב ועכשיו מנסים ליישם את זה גם בקנדה – זה הרעיון שרק הלקוח צריך לשאת באחריות פלילית. הרעיון הוא שהאישה לא כי ההסכמה שלה היא לא אמיתית. שהגבר הוא בהכרח עליון עליה מוסרית – הוא אחראי למעשיו ולאקט והיא לא. וזה לא רלוונטי אם היא הסכימה או לא. לא רלוונטי בכלל.

מראיין: אז מה בעצם הקטע עם סקס כאן? מדוע עבודת מין נתפסת כמשהו נפרד, ממש מחוץ לתחום של עבודות רגילות? מדוע יש כאלה סטיגמות לגבי עבודת מין?

מקניל: אני חושבת שזה פשוט בגלל שזה קשור לסקס. יש כאלה סטיגמות לגבי עבודת מין כמו שיש המון סטיגמות לגבי סקס באופן כללי

מראיין: מה זה אומר לגבי התרבות שלנו ואיך שהיא תופסת סקס?

מקניל: אני חושבת שזה משהו מאוד עתיק. בזנים עתיקים סקס היא משהו מאוד שונה. זה היה הדבר היחיד שיכול ליצור בן אדם. ואני חושבת שמה שקרה הוא שלא התקדמנו מאז, לא התבגרנו. לא הצלחנו לזהות את השינוי שקיים בכך שיש אמצעים למניעת הריון והפלות כך שהקשר סקס = לידה כבר לא כזה חזק. כנראה שבעבר זה היה נכון, יכול להיות שהם צדקו בימים ההם בכך שחשבו על סקס כמקרה מיוחד מפני שהוא יכול ליצור תינוק וזה חשוב. אבל היום זה כבר לא ככה. אישה שלא רוצה לא חייבת להיות בהריון. אבל אנחנו עדיין מעמידים פנים שזה משהו ממש מיוחד. אנחנו עדיין מעמידים פנים שיש איזשוהי אנרגיית וודו קסומה ומכושפת בסקס שהופכת אותו לשונה מכל שאר הפעילות האנושית. ואני פשוט לא רואה את זה ככה.

מראיין: אז למה עבודת מין צריכה לעבור דה-קרימנליזציה?

מקניל: לדעתי הדה-קרימנליזציה לא קשורה לטיעון לגבי סקס. אני חושבת שהטיעון הכי טוב לגבי דה-קרימנליזציה הוא הפחתת נזק במובן הפשוט שכל השיטות האחרות ל"ניהול" של עבודת מין פשוט גורמות ליותר נזק מתועלת. קרימנלזיציה למשל בהחלט גורמת להרבה יותר נזק מתועלת. גם המודל השוודי. גם כל מיני מודלי סוג של ליגליזציה כמו שיש בנוואדה למשל. הרעיון שאפשר לעסוק בעבודת מין רק אם אתה עושה את זה בשביל מישהו אחר, במקום ספציפי, רחוק מאנשים "מהוגנים" כדי שלא יצטרכו לראות את זה, רחוק רחוק במדבר, רק במחוזות קטנים ורק מי שיש לו קשרים ופרוטקציות יכול לקבל רישיון – גם זה ממש לא מודל טוב. אני לא אומרת שאם אישה בוחרת לעבוד בבית בושת זה רע. אם זו הבחירה שלה, אז זו הבחיה שלו. מה שאני אומרת זה שלא צריך לקחת ממנה את יכולת הבחירה. וזה מה שקורה במערכת כמו בנוואדה. לקחת לה את הבחירה והשארת לה רק את הברירה לעבוד בבית בושת. אני מוצאת את זה ממש ביזארי שאתה יכול לחצות גבול והחוקים בנושא משתנים באופן דרמטי. אז בנוואדה, עבודת מין היא חוקית רק בבית בושת. בקנדה, בתי בושת הם לא חוקיים. אפשר לעסוק בעבודת מין רק אם אתה לא עוסק בזה עבור מישהו אחר. זה נכון גם לגבי תעלת למאנש. בהולנד, בתי בושת הם חוקיים. בבריטניה, הם לא חוקיים. ומה שעשו בניו-זילנד ודרום וויילס החדשה (מדינה באוסטרליה) זה שהבינו שם שברגע שאתה מתחיל לחוקק חוקים ולתקן תקנות לגבי עבודת מין אתה מתחיל להיכנס לשאלות מאוד קשות ולא ברורות כמו – מהי זנות? אם גבר נותן לי מתנה יקרה ואני שוכבת איתו – האם זה זנות? ואם הוא משלם לי תעריף חודשי קבוע ואני שוכבת איתו – האם זה זנות? ובניו זילנד ודרום וויילס החדשה הבינו זה שכאשר יש חוקים ותקנות שתקפים למשהו מעורפל, זה אומר שיש פה מרחב שיפוטי כלשהו. והמרחב השיפוטי הזה הוא של המשטרה, והמשטרה תמיד שופטת לחומרה, בצד של קרימנליזציה. הם תמיד ישפטו כי המצב מחייב מעצר. אם המצב מעורפל, הם פשוט יעצרו אות כולם. ובשביל לעצור את זה צריך להוציא את המשטרה מהמשוואה הזו לחלוטין.

מראיין: נראה שבסופו של יום, זו לא שאלה חוקית אלא שאלה תרבותית.

מקניל: לגמרי.

מראיין: זה נשמע כאילו את אומרת שכתרבות אנחנו צריכים לחשוב באופן שונה על סקס לפני שיהיה לנו פתרון לנושא הזה.

מקניל: אנחנו צריכים להתבגר. זה באמת די פשוט. פשוט להתבגר. הרעיון הוא שאם אתה… אם מוצאים חדר במלון שעובדת מין השתמשו בו זה אומר שעכשיו החדר הזה "טמא" בגלל אותה אנרגיית וודו מכושפת – זה פשוט מטופש. זה ילדותי. זה לא מתאים למאה ה-21. זה לא מתאים לאומה המתקדמת ביותר טכנולוגית בעולם – אבל זה מה שאנחנו עושים. אז כן, בסופו של דבר אני חושבת שאנחנו פשוט צריכים להתבגר.

בזימבאבואה לא בוכים על אריות

המאמר הבא נכתב במקור באנגלית עבור הניו-יורק טיימס והתפרסם ב-5.8.2015 . ניתן לקרוא את המקור באנגלית כאן.
המאמר נכתב על ידי גודוול נאזו. נאזו הוא דוקטורנט בביולוגיה תאית ומולקולרית באוניברסיטת ווייק-פורסט בדרום קרוליינה, ארה"ב.

הייתי עסוק בביוכימיה של עריכת גנים כאשר ה-SMSים והפוסטים בפייסבוק התחילו להסיח את דעתי.
"אני מצטער לגביי ססיל", "האם ססיל חי ליד איפה שגדלת בזימבאבואה?"
תהיתי, מי זה ססיל? ראיתי חדשות וגיליתי שה-SMSים היו לגבי אריה שנהרג על ידי רופא שיניים אמריקאי. ילד הכפר שבי הריע באופן אינסטנקטיבי – אריה אחד פחות שיכול לאיים על משפחות כמו שלי.

ההתלהבות שלי שככה כאשר הבנתי שמי שהרג את האריה תואר כנבל בסיפור. בן רגע עמדתי מול ההבדלים התרבותיים החדים בין ילדותי לבין 5 השנים האחרונות בהן אני לומד בארה"ב. האם כל האמריקאים שחתמו על עצומות מבינים שאריות הורגים אנשים? שכל הדיבורים על כך שססיל היה "אהוב" או "חביב על המקומיים" הם פשוט הייפ תקשורתי? האם ג'ימי קימל נחנק מדמעות מכך שססיל נרצח או כי הוא בילבל אותו עם סימבה ממלך האריות?

בכפר שלי בזימבאבואה, המוקף על ידי שמורות טבע וחיות בר, אף אריה מעולם לא היה אהוב או קיבל שם חיבה. אריות הם חיות המשליטות טרור, ולא אהבה. כאשר הייתי בן 9, אריה בודד שוטט בכפרים ליד ביתי. לאחר שהרג כמה תרנגולות, עזים ופרה – הוזהרנו ללכת לבית הספר בקבוצות ולהפסיק לשחק בחוץ. אחיותיי לא יכלו יותר ללכת לנהר לבדן על מנת לאסוף מים ולרחוץ כלים. אמי חיכתה לאבי ואחיי הגדולים שהיו חמושים במצ'טות, גרזנים וחניתות על מנת שיוכלו ללוות אותה לאזור המיוער על מנת לאסוף עץ בערה. שבוע לאחר מכן, אמי ישבה איתי ועם תשעת אחיי ואחיותיי על מנת להסביר לנו שדוד שלה הותקף על ידי אריה אך הצליח לברוח כאשר רק רגלו נפצעה. האיום של האריה גרם לחיים בכפר לעצור מלכת. אנשים לא נפגשו ושוחחו לידי המדורות בלילה, אף אחד לא העיז ללכת לבקר שכנים.

כאשר האריה סוף סוף נהרג, לאף אחד לא היה אכפת האם רוצחו היה מקומי או צייד לבן ראוותן. האם הציד היה בלתי חוקי או קיבל אישורים מתאימים. רקדנו ושרנו עקב תבוסתה של החיה האימתנית ובכך שזכינו להינצל. לא מזמן, ילד בן 14 מכפר שכן לכפרי לא היה כה בר מזל. הוא ישן בשדות של משפחתו כפי שחקלאים עושים לעיתים קרובות על מנת להגן על היבולים שלהם מפני היפופוטמים, באפלו ופילים אשר רומסים אותם. הוא הותקף על ידי אריה ונהרג. מותו של ססיל גם לא זכה ליותר מידי סימפטיה מצד זימבאבואים החיים בערים, למרות שהם אינם חיים בסכנה הדומה לכפריים. מעטים מהם אי פעם ראו אריה שכן מסעות ציד באזורים הכפריים הם לוקסוס שתושביה של ארץ עם הכנסה חודשית ממוצעת הפחותה מ-150 דולר בחודש, אינם יכולים להרשות לעצמם.

אל תבינו אותי לא נכון: עבור זימבאבואים רבים, לחיות בר רבות יש משמעות מיסטית של ממש. אנו שייכים לשבטים, ולכל שבט יש טוטם שהוא סמל ודמות אב מיתולוגית. עבורי מדובר ב-נאזו (Nzou). פיל. לפי המסורת אינני יכול לאכול בשר פיל – הדבר יהיה דומה לאכילת קרוב משפחה. אך הכבוד שלנו לחיות הללו מעולם לא מנע מאיתנו לצוד אותם או להרשות כי יצודו אותם. יש לי די היכרות עם חיות מסוכנות – איבדתי את רגל ימין שלי בעקבות נשיכת נחש כאשר הייתי בן 11.

הנטייה האמריקאית לבצע רומנטיזציה לחיות שניתנו להם שמות ולקפוץ על האשטגים הפכה מצב רגיל ושגרתי – בעשור האחרון נהרגו 800 אריות באופן חוקי על ידי ציידים ברשיון ששילמו סכומים גבוהים לשם התענוג – למה שבעיניי כזימבאבואי הוא קרקס אבסורדי של ממש. PETA (ארגון זכויות בעלי חיים, א.ק) קוראים לתלות את הצייד. פוליטיקאים זימבאבואים מאשימים את ארה"ב בכך שהריגתו של ססיל נועדה כ"מזימה" להשפלת זימבאבואה. אמריקאים שאין סיכוי שיוכלו למצוא את זימבאבואה על מפת העולם משבחים את הדרישה להסגיר את רופא השיניים. הם כנראה אינם מודעים לכך שלפי דיווחים שונים, גור פילים נשחט בנשף יום ההולדת של נשיאנו.

זימבאבואים מניעים את ראשם בחוסר אמונה ותוהים מדוע לאמריקאים אכפת יותר מחיות אפריקאיות לעומת בני אדם אפריקאים. אל תאמרו לנו מה לעשות עם החיות שלנו כאשר הרשתם לאריה האמריקאי (פומות, א.ק) במזרח ארה"ב להיכחד. אל תקוננו לגבי הריסת היערות שלנו כאשר הפכתם את שלכם לג'ונגל מבטון.

ובבקשה, אל תציעו לי את התנחומים שלכם לגבי ססיל אלא אם אתם מוכנים גם להציע לי תנחומים לגבי אנשים שנהרגו או נותרו רעבים בגלל אחיו של ססיל, בגלל אלימות פוליטית או בגלל רעב.

שוק חופשי, פער שכר מגדרי, שמרטפות ואסףים

גלעד אלפר, בבלוג הוידיאו שלו במידה טען כי בשוק חופשי לא יכול להתקיים פער שכר מגדרי. שהרי אם נשים מספקות למעסקיהם את אותה תפוקה אך מקבלות שכר נמוך יותר – מעסיק שיעסיק גברים ולא נשים נמצא בעמדת נחיתות ברורה. על נשים אפשר להרוויח יותר! ולכן בתהליך כזה או אחר, פער השכר בין המגדרים בסופו של דבר ישתווה.

אסף צימרינג הגיב על כך כאן, ואסף פתיר החל בדיון קטן על הנושא כאן. הדיון אצל פתיר גם התפתח קצת לדיון על לימודי הכלכלה בישראל, בעיקר אלו בתואר ראשון ובקורסים הבסיסיים. אני מקווה לכתוב מתישהו מעט על הנושא – בינתיים מומלץ לפחות לעיין בדיון עצמו – בעיקר אבל כמובן שלא רק לאקדמאים וסטודנטים לכלכלה מהעבר, ההווה ולעתיד.

שני האסףים העלו מספר התנגדויות לדבריו של אלפר. צימרינג התמקד בכך שפער שכר מגדרי בהחלט אפשרי תחת שוק חופשי, בעוד פתיר התמקד בכך שהמציאות בה אנו נתקלים היא כזו בה פער שכר מגדרי שריר וקיים בהחלט ולכן טענה על כך ש"זה לא יכול להיות" משולה לאדם שרואה שהטמפ' היא 30 מעלות וטוען שזה בלתי אפשרי, כי פעם אמרו לו שכדוה"א יתפוצץ אם הטמפ' תהיה מעל 27.

למרות ששמי לא אסף, נראה לי שגם לי יש מה לומר על טיעוניו של אלפר:

ראשית, גלעד אלפר יכול להעלות טענת נגד לאסף פתיר – "האמפיריקה והמחקר בנושא אינם קשורים לטענתי כלל וכלל.  אני דיברתי על שוק חופשי והיום אין שוק חופשי ולכן ראיות אמפיריות לכך שקיים פער שכר מגדרי היום (גם אם גודלו אינו כמדווח בתקשורת, אגב) אינן רלוונטיות" – זו טענה כמעט ריקה. לא היה ולא יהיה שוק חופשי במובנו הטהור. הוא יכול להיות חופשי יותר או פחות אך הוא לא יכול להיות חופשי לחלוטין. יש למשל שכר מינימום? כבר כל השווקים שבהם עבודה היא אחת התשומות אינם חופשיים. קיימת תקנה בטיחותית כך שחייב להיות מטף כיבוי אש בכל בניין? כבר כל השווקים שכחלק מתהליך הייצור הפירמות צריכות… מרחב פיזי כלשהו(מחסן/חנות/מפעל/משרד) אינם חופשיים. בתור כלכלנים ניתן לומר שככל שהשווקים חופשיים יותר הקצאת המשאבים תהיה יעילה יותר, אך בוודאי שגם אם תחת שוק חופשי אין שום פער שכר מגדרי – אין לאמירה זו שום דבר קונקרטי עבורנו במה קורה בתהליך שבו השוק נהיה "חופשי יותר". למעשה, יכול להיות ששוק כלשהו נהיה חופשי יותר (מסירים למשל מכס) אך פער השכר המגדרי נהיה גבוה יותר שכן עתה תקנה ממשלתית אחרת המשפיעה על השוק אינה "מאוזנת" על ידי אותו מכס שלמעשה השפעתו הייתה בכיוון ההפוך בנושא פער השכר המגדרי. אם נחשוב למשל על תקנה שמכריחה (ומענישה בעונש מוות, ונאכפת ביעילות) לשלם לעובדים ולעובדות שכר זהה לחלוטין – הרי שהסרתה הופכת את השוק לחופשי יותר – האם נצפה לאחריה כי פער השכר המגדרי יצוץ או ייעלם? [i]

ברשומותו מדבר צימרינג על "אפליה של לקוחות" אך לא מרחיב עליה כל כך ובכך פתח את התחום לתחרות חופשית ואכזרית וכך אני יכול להרחיב במקומו: גם תחת שוק חופשי, בוודאי שפער שכר מגדרי יכול להתקיים. שוב, אנו נמצאים ב"עולם" מאוד פשוט. שוק חופשי שכזה שלא היה מעולם וכנראה גם לא יהיה מעולם. לא חופשי-חודשי אלא חופשי-תמידי. חופשי ממש. ויש בו פער שכר מגדרי של ממש, מי היה מאמין. איך זה יכול לקרות? זה פשוט. לצרכנים טעמים שונים ("ביקוש שונה") לגבי קבלת שירות/מוצרים מגברים או נשים. תארו לעצמכם למשל שאתם הורים לזעטוט ואתם מחפשים בייביסיטר בשביל שתוכלו ערב אחד לצאת מהבית ולהנות. יש לכם 2 מועמדים לתפקיד היוקרתי. שניהם בלי יותר מדי או פחות מדי ניסיון אך נראים נורא נחמדים. הם גם הילדים של חברים שלכם, ולא סתם פרחחים מהרחוב – אפשר לסמוך עליהם. אממה – אחד גבר, והשנייה אישה. את מי תקחו? אם אתם כמו רוב האנשים – משהו ירגיש לכם מוזר ב"בייביסיטר גבר" ואתם תעדיפו את הבחורה. חוויתי זאת באופן אישי כאשר הייתי צעיר וניסיתי לעסוק בשמרטפות עבור אחים ואחיות קטנות של חברות של אחותי הקטנה. "הוא מקסים ונפלא" אמרו עליי הורים, אבל "זה קצת מוזר שבן יהיה בייביסטר…" זהו גם הבסיס לעלילה של הפרק בעל השם המסתורי "האחד עם הגבר המטפלת" מ-Friends:

אז אם רוב הזוגות המחפשים שירות שמרטפות, עבור כל רמת שכר נתונה יעדיפו קצת יותר לשכור שמרטפית מאשר שמרטף – גם כאשר שוק השמרטפות חופשי לחלוטין – הנה נקבל לנו פער שכר מגדרי בין גברים ונשים.

לסיכום – כן שוק חופשי, לא שוק חופשי, אמירה תיאורטית או אמירה אמפירית – קשה להצדיק את טענתו של אלפר. אני מחשיב עצמי לאיש השוק החופשי, אך אין זה אומר כי כל הקצאה תחת שוק חופשי תספק את כל הטעמים של כל האנשים במגוון נושאים כמו למשל שיוויון. ניוטון היה מתמטיקאי ופיזיקאי דגול – מי שיקרא לו גם גנרל ומגלה ארצות חשוב לא מעלה את ערכו, אלא מזלזל בו ובפועלו – וכך בדיוק הדין לגבי קשירת כתרים לשוק החופשי – כתרים שאינם מגיעים לו.


[i] תקנה מסוג חוק המחייב "שכר שווה מגדרית", גם אם אכן משיגה מטרה זו, אין משמעותה כי אינה יוצרת עיוותים אחרים – היא יכולה למשל להגדיל מאוד את האבטלה בקרב נשים – ואז עלינו לשאול את עצמנו האם התועלת מתקנה זו שווה את העלות שלה. התעלמות מהעלויות של תקנות מסוג זה היא מסוכנת מאוד לדידי.

בחירה חשאית

טרם החלטתי לאיזו מפלגה אצביע. וגם כאשר אחליט למי להצביע, כאשר ישאלו אותי אענה: ההצבעה חשאית.

כבדמוקרטיות אחרות, גם בישראל קיימת הצבעה חשאית(בהתאם לחוק יסוד הכנסת). הצבעה חשאית נקבעה על מנת שהשלטון לא יוכל להתעמר במי מאזרחיו שלא הצביע עבורו. תארו לעצמכם שבבואכם להתלונן במשטרה או להגיש תביעה, הפקיד היה מוציא תדפיס בו כתוב שהעזתם להצביע למפלגה שונה מזו שבשלטון עתה – ובכך למנוע מכם שירות. או ששוטרים יעקבו אחריכם שכן הראתם נכונות "להפיל את השלטון" וכד'.

בעידן הנוכחי בו שיחות הסלון יצאו אל המרחב הציבורי ברשתות החברתיות ודומיהן, נדמה שאין עוד צורך בחוק זה. כל אחד מכריז תחת כל עץ רענן למי הצביע, למען ידעו כולם.
אז מדוע אני מבקש מאנשים לשקול שוב את עיקרון חשאיות ההצבעה כלפם פנימה ולא להכריז תחת כל עץ רענן למי הצביעו, אם הצביעו? לא מפני חשש רדיפת השלטון, אלא מפני חשש רדיפת חבריהם.

אפליקציה כזו או אחרת שרצה ברשת מבקשת מאנשים להצהיר למי יצביעו בבחירות, ולאחר מכן מספקת למשתמש תדפיס המנדטים של חבריו(לפי בחירתם שלהם באותה אפליקציה). המידע לא מופיע בזיהוי שמי – אלא בצורה כמותית. כלומר אם 50 חברים שלי הצביעו מרצ ו-30 הליכוד, יופיע לי "כך מצביעים חברייך: מרצ 50 , הליכוד 30…" . משתמשים ואושיות פייסבוק כאלה ואחרות מיהרו לפרסם את התדפיסים האלה תוך שהם דורשים, ברמת רגישות של השטאזי "מי מחבריי מצביע יש עתיד? אשמח אם לא נהיה חברים יותר". כך, בדומה לאזהרות מפני השלטון שעלול לנתק מגע אם יוודע לו כי לא הצבעת לו או לחבריו, כך גם אזרחי ישראל מבצעים טיהור פוליטי בחבריהם ומכריהם. זהו תהליך שבסופו התגברות אפקטי תיבות התהודה, כאשר כל אחד בטוח שכל ישראל – דמותם כדמותו. זהו הלך מחשבתי שאין בו אף כבוד לאחר, לדעותיו או לעקרונותיו. "מי שלא כמוני רשע. ואם הוא לא רשע הוא לפחות דביל. ואני? אני אינני רוצה להיות מוקף בדבילים ורשעים!".

בבואי לשקול לאיזו מפלגה להצביע נשארתי בעיקר עם סיבות למה לא להצביע למפלגה כזו או אחרת. ועדיין – עבור כל מפלגה, או כמעט כל מפלגה – בהינתן עקרונות, דעות, אינטרסים, רצונות וכד' – אני לחלוטין יכול להבין למה מישהו ירצה להצביע לה. יכול להיות שאחלוק עליו לחלוטין לגבי עקרונותיו, דעותיו או היכולת של המפלגה בה הוא יבחר לממש אותם – אך כאמור, כמעט ואין מפלגה שאני חושב ש"אסור להצביע לה" או "מי שמצביע לה רשע/טיפש" וכו' וכו'.

לעומת זאת, בחינה של המצביעים לכל מפלגה תגלה כי לכל אחת מהן יש מצביעים אינטליגנטים וטובי-לב. מי שיקיף עצמו באותם אנשים אינטילגנטים וטובי לב, גם אם הם לא מצביעים כפי שהוא מצביע – יוכל להיחשף לעולם חדש ומופלא. עולם חדש ומופלא בו לא כולם חושבים כמוהו, וכפי שאחרים יכולים ללמוד ממנו – כך גם הוא יכול ללמוד מאחרים.